הבעיה עם אנשים, היא שהם תמיד נמצאים במקום הלא נכון בזמן הלא
נכון. תמיד זה היה ככה. ותמיד, המקריות הזאת הוציאה אותי
מהעצבים.
כל צהרי האביב שביליתי על המדרגות בדממה נעימה, או שהסתכלתי
בילדים המשחקים. חוסר ההתאמה ביננו היה כמעט מושלם.
כל בוקרי החורף, בהם כל כך הייתי צריכה חמימות ונתקלתי באטימות
קרה. תהיתי, ואני עדיין תוהה, אם היא ידעה אי פעם כמה זה היה
חשוב לי. אם היא ניסתה לשים עצמה במקומי. אבל עכשיו זה כבר לא
מזיז לי שום נים חבוי בלב. עכשיו, אני פשוט לא יודעת איך
להסתכל על זה. אז התישבתי עם מחברת הפיזיקה, ששימשה השנה יותר
לכתיבת הרהורי ליבי מאשר לפיזיקה, והרשיתי לעצמי להוריד את
הרסן, לרחף למעלה ולהסתכל על האנשים בהתנשאות לרגע, בתקוה, לא
אמיתית, שזה יעזור.