השמש זורחת על דרך עוקפת
האוטובוס אט מטפס אל גבעה.
יושב לו מולי, עם ווקמן וספר,
פניו מספרות לי שהוא כבר ראה
הרבה עירום, הרבה עולם, נשאר קצת ילד
היה לו שבוע קשה כבר שנים.
אלוהים יודע, אני אוהבת כאלה,
מזמן לי אותם במקומות משונים.

בעיניים כהות מכמיהה ומפחד
מביט בי מבין זוג אוזניותיו.
אל תדאג, אהובי, נעבור את זה יחד,
מול כל השדים,
                  אני ואתה.
כי יש לו צלקת מימי גן העדן
מתחת לחולצה הכתומה.
והוא תולה בי מבט, "על מי את עובדת?",
והוא תולה בי אשמה.

ובין אם נגיע עד רדת הערב,
בין אם יצלצל ויפתח במנוסה,
את לא במקרה כאן, על מי את עובדת,
השמש זורחת, לנצח
                          נמשך המסע...