אוטובוס האהבה
החזקתי בעמוד ובהיתי ברצפה. רציתי להיות בבית מתחת לפוך. לשכוח
שכל כך קר בחוץ ואת הזוהמה שעל רצפת האוטובוסים. לבוש הייתי
במדים. מדי הצנחנים, שכל כך מעוררים כבוד מצד זרים באוטובוס אך
בי מעוררים הם חלחלה. אני זוכר שדיברו ברדיו משהו על אריק
שרון. נזכרתי באריק איינשטיין ובלי לשים לב המילים פשוט שטו
להם במין הנאה בלתי מובנת מתוך פי. "בית זה אומר כבר הכל" ועד
שהבנתי שאמרתי את זה בקול רם או יותר נכון שרתי את זה, כל
האוטובוס העיף בי מבט מהיר ותמוהה כאילו דפקתי ירייה בגליל שלי
או משהו כזה. חמש חברות בנות 14 או 15 שישבו בסוף האוטובוס
צחקקו במשך דקה. בטח עלי. ואז, בעודי בוחן את פרצופי האנשים
שבוחנים אותי, ראיתי בחורה. לא סתם בחורה. הבחורה הכי יפה
שראיתי אי פעם. היא נראתה לי רוסיה והיה לה מבט ממוקד שכזה.
אני זוכר שחשבתי שזה מוזר, היא הייתה היחידה מכל האוטובוס
המזורגג והמטונף הזה שלא הסתכלה עלי, ה"פריק" ששר בקול רם! היא
בהתה באוויר בכזה פוקוס מיוחד שנדהמתי ולא יכולתי להוריד ממנה
את העיניים. כנראה שהמבט הסתום שלי הוציא אותה מריכוז כי לפתע
היא הסתכלה לי ישר בעיניים, ואז קרה מה שקורה תמיד. לעזעזל!
נזכרתי שאני ביישן! למה זה צריך לקרות לי תמיד? אני יודע למה!
בגלל שביישנות היא התכונה שהכי נאמנים לה. היא מחלחלת בך כל כך
עמוק עד שגם אם בת'כלס לא תתבייש, תרגיש מחויב לה. לביישנות
שלי אני מתכוון.
אז זה אני. תקוע באוטובוס מזוהם, יושב הפוך מכיוון התנועה (לא
נעים בכלל), לבוש במדים שמגעילים לי ת'נשמה וכמובן חזרתי לבהות
ברצפה כי אני מרגיש מחויב לאיזו תכונה שהורסת לי את החיים כל
פעם מחדש. בקיצור - יום רגיל לחלוטין.
אז איפה הייתי? אה, כן, ברצפה. חשבתי שאם כבר אני בוהה ברצפה
אז למה לא באיזור הרגליים שלה. זה לא יזיק לאף אחד וגם הבושה
שלי לא תתנגד     לכך. היו לה נעלי עקב שחורות, מבריקות כאלו,
לא יותר מדי גבוהות ומעליהן ראיתי ג'ינס כחול משופשף עם פס
כחול בצדדים. הסתקרנתי בנוגע לפס.     הוא ממשיך עד למעלה
באותו הצבע? שאלתי את עצמי ובלי לשים לב העפתי מבט חטוף עד
למותניים וחזרתי למטה. הפס כחול עד הסוף. נצחון. אני חולה על
כחול. על מה היא מסתכלת עכשיו, השתפנתי לברר. בטח חזרה למבט
המרוכז בנקודה הלא ברורה ההיא שבעצם לא רואים שם כלום. נו, אתם
מכירים את זה. "לחלום בהקיץ" בשפה המקצועית.
הרוח בעורפי הזכירה לי שממש קר. צמרמורת עברה בי ותזוזה פעוטה
רפלקסיבית בגופי לרגע קט ונעלמה. שילכו להזדיין המפקדים
בצנחנים, חשבתי על הסיבה שאני בלי מעיל ועוד עם שרוולים
מופשלים. כמעט הוצאתי את המעיל מהתיק אבל השתפנתי. "אני יותר
חזק מהקור". איזה זיבולי שכל.
פתאום שמתי לב שהרגליים שלה מתנועעות במין צורה מוזרה כזאת.
אולי היא מנסה לחמם אותם. אולי היא עושה לי סימנים. אתה ביישן!
התאים האפורים נתנו לי כאפה מצלצלת והחזירו אותי למציאות. רק
שלא יעלו לי מחשבות טובות. בפרץ של העזה שקורה בערך אחת לשנה
שמתי את הראש בצד לרגע  והוריתי ללב לתפוס פיקוד. עיני עלו אט
למעלה. נעליים,   שוקיים,   ירכיים,   אגן,   בטן,   חזה,  
צוואר, סנטר,   פה,   אף,   ע י נ י י ם !
היא מסתכלת עלי. פחד, אושר, הפתעה, עצבות. רגע, טעות, סליחה,
עצבות לא היתה שם. שמחה, שמחה גדולה התכוונתי. כנראה שאני
עדיין מתרגש אפילו שאני מספר את זה.
מוח, לב, מה לעשות, למי להקשיב, מה אני עושה פה ואייך קוראים
לי לעזעזל??
איזה בטחון עצמי יש לה. היא לא מרפה. אני שבוי בעיניה וככה
קפאתי.
המבט שלה שם והוא מלא בבטחון עצמי והמבט שלי גם הוא שם והוא כל
כך ריק מבטחון עצמי!
משהו קרה. התחלתי להפשיר. מתאר ומפרק את כל גופה לגורמים
(תוציאו את המחשבות המלוכלכות האלה מהראש!). איזה שפתיים, איי,
חושניות עד אין קץ. איזה עור חלק וחלומי, רק לגעת, אני מפנטז.
והברק שבעיניה ושערה הרך ושדיה הזקורים וגופה החטוב. כל עתידי
עבר לנגד עיני. אהבה, חתונה, אהבה, ילדים, אהבה, חיים, אהבה,
ליטופים, אהבה, א ה ב ה !
בשביל נשיקה ממנה אני מוכן לשכוח מי זה ג'ק ניקולסון ולשמוע אך
ורק מזרחית כבדה, לא זוהר, אלא ממש, ואני מתכוון לכך, ממש
כבדה, עד שאני אמות.
"אייך קוראים לך?"  "אייך קוראים לך?" האיברים הפנימיים שלי
קפצו לביקור בתא המטען וחזרו. "זיו". "זיו". "קוראים לי זיו"
("מיי ניים איז זיו, אנא איסמי זיו, ז'ומפל זיו. ז'טם. מרסי").
"אני נטליה. טלי, בקיצור". "חכי שניה, אני כבר חוזר", אמרתי,
קמתי והלכתי אל הדלת האחורית, נפרדתי מהביישנות יפה וזרקתי
אותה לפח (רבותיי, היסטוריה בהתהוותה). חזרתי והתיישבתי לידה.
"נטליה זה יותר יפה מטלי", אמרתי והיא חייכה. זאת הפעם הראשונה
שראיתי אותה מחייכת.
היא אמרה לי שהיא אוהבת את הקטע של הביישנות ונתנה לי נשיקה
קטנה על הלחי. אחר כך הלכנו לסרט החדש של ג'ק ניקולסון.
הסתבר שהיא בת עשרים ושש ואני בכלל בצבא. כמובן שאהבתי את
הרעיון.
נהיינו חברים. היא לימדה אותי לעשות אהבה ואני לימדתי אותה
תרגילי פרט.
התחתנו והכל היה נפלא. אושר אמיתי.

זה קרה באוטובוס פשוט לירושלים בשנת 1985. ביישנות ובטחון
שחברו יחד.
אהבה נצחית, אהבה אמיתית.

בשנה שעברה היא נפטרה מסרטן. היא הייתה חזקה אבל הסרטן ניצח.
במשך השנה האחרונה מילאה אותי אהבה מבפנים. נכון שהיא איננה
אבל אני מרגיש שהיא היננה.
אני עדיין שומע את קולה ורואה את דמותה.  
נטליה שלי, יפה שלי, אהובה, שנתנה לי טעם והעניקה לי בטחון.
אני עדיין חושב אייך הדברים היו נראים בלעדייה וזה עושה לי
ריק.
תמיד תהיי בלבי.
אוטובוס פשוט לירושלים בשנת 1985.
אוטובוס האהבה שלי.