היו תקופות טובות.
אני זוכר אחת בברור.
תקופה של אבירים מסביב לשולחנות עגולים, מלכים שלמענם היו מתים
אנשים על ימין ועל שמאל (קשה היום למצוא משהו ששווה למות
למענו), יערות מלאים בכשפים ומכשפות, קוסמים מכובדים, נהרות
לחצות, מלחמות להלחם, שדים לגרש, שיכר לשתות, נזיד לאכול,
דרקונים לקטול ו...עלמות להציל, או...העלמות.
תקופה קלה אין ספק!
תקופה בא הטרגדיה עמדה על סקאלה מאד ברורה: ניצחון או הפסד.
או שקטלת את הדרקון האדיר וחייך המשותפים עם הנסיכה הנאווה
יהיו מאושרים עד... עד עצם היום הזה. או שמתת בנסיון וכך היית
לקדוש מעונה או לגיבור הטראגי...טראגי? מדוע?
טראגי זה מה שפה עכשיו, איפה שייקספיר ואיפה כל אותם מחזאים
מהוללים? טרגדיה על חיי היום יום במאה העשרים ואחת, על כלום!
הולך ברחובות מחפש אחר עלמות להציל, הרי איך אפשר למצוא אהבת
אמת בדרך אחרת? לשאול אותה אם יש לה אש לעזאזל?!
אבל כמובן, אין עניין בטרגדיה הפשוטה שהיא החיים עצמם, יש צורך
בסיפור מסגרת מרתק...

באותה התקופה הנהדרת, כל שהיית צריך לעשות בכדי לזכות בליבה של
הנערה הוא לחכות לאותו האסון שיקרה (איך לא?) ולהציל אותה.
היום? אני מוצא את עצמי מייחל לאסונות יותר מתמיד...
הולך ברחוב, מבחין במישהי ומתפלל שתמעד אל תוך ידי או שתצא
לכביש מבלי להבחין ברכב ההולך וקרב, רק תן לי את ההזדמנות!
הרוג אותי אם אכשל! אבל תן את ההזדמנות!!

הטרגדיה האמיתית פה, לצערי, היא שאין לדעת איך אגיב, האם אהיה
מסוגל להיות אותו הגיבור שעליו אני חולם? או שמא אקפא על
מקומי.
לא כמו באותם הימים, אף דרקון לא יחסל אותי אם לא אעשה
כלום...אני אאלץ להסתובב, להשפיל מבט ולחזור הבייתה,להתמודד,
הגיבור הטראגי הלא מוערך היחיד בעולם