במעבר שגרתי ברחוב שגרתי הכל נראה שגרתי למדי. חתולים חוצים את
הכביש בשורה. ראשם מוגבה וכך גם זנבם, נמתח כלפי מעלה וגאווה
שמקורה לא ידוע נסוכה בארשת גופם. בעלי חנויות עומדים בפתחם,
נושמים את האוויר הטרי שבראשית היום ומבטיהם עוברים מאחד לשני
כשחיוך גדול של בוקר ניבט מכל עבר.
ילדים קטנים עם תיקים גדולים, משל סחבו איש מבוגר עליהם,
הולכים לבית ספר וקולותיהם הדקיקים מתעלים על קולות כולם.
ושמחה גדולה שורה בכל, כאילו יום חג היה היום, וגם החום עוד לא
הגיע אלא נדמה שממתין הוא לשעה נוחה יותר, שעה שידעו שיבוא.
וכך החל בוקרו של שלומי כשצעד ברחוב זה. מחשבות על תכלית, קיום
ושאר דאגות וטרדות שעה היו ממנו והלאה, כמו נשטף גם מוחו בזרמי
האוויר המנשבים ברחוב זה ומלחכים כל סדק, נסתר ככל שיהיה. הנה
יוסי הקצב, עומד בתוך החנות וכרסו עומדת בחוץ וזיכרון קצר,
שחייב הוא ליוסי כך וכך שקלים על כך וכך פעמים שקנה בהקפה,
עוצר לרגע קט במוחו ואחר חולף במהירות, נעלם לו אי שם וידו של
שלומי מתרוממת באוויר ונותנת שלום וראשו נד בחיוך גדול וכל
פניו ארשת נחמדות. והאם יוסי הקצב מחייך אליו חזרה? או שלא? אך
הנה כבר אברם, בעל חנות הירקות. משקפיו נעצרים בקצה חוטמו
ואילולא קרחתו, עקב נמיכות קומתו, היית מחשידו כאחד הילדים.
ומה אמרה לו אמו אתמול? אה כן... שבא אליה אותו אברם במיוחד
ודרש בלשון יפה שתחזיר את החוב שטפח בחנותו. וגם דרש בלשון יפה
בשלומו של שלומי וכשסיפרה כל זאת נתנה דגש רב יותר לחלק השני
של דבריה וגאווה מילאה את בגדיה הפרחוניים ותכשיטי הזהב שעטרוה
נדו להם ברשרוש כאילו מסכימים היו עם גאווה זו. ומה קרה לו
לאותו אברם שבתגובה ל"בוקר טוב" ממולא בבת צחוק משיב רק במנוד
מזערי של הראש ובשפתיים קמוצות. נדמה כאילו עצוב היה, האם חס
וחלילה ארע דבר מוות במשפחתו? הו.... הנה מיטל, המלצרית
החביבה, מוציאה שולחנות ממחבואם הלילי ובכך מעירה אותם, מנקה
מעליהם את קורי האבק ומצרפת אליהם מכל עבר כסאות, כאילו
בהתבוללות זו יודעים הם שבוקר הגיע ובמהרה יחלו בעבודתם.
לא נורא, אינה שמה לב להליכתו הקורנת וממשיכה לערוך שולחנות
בדייקנות. והרי יראה שנית מאוחר יותר, כשיאכל שם לפנות ערב
כמדי יום ביומו. וכמעט ולא היה יום, חייך לעצמו שלומי בסיפוק,
שלא אכל באותה מסעדה קטנה ותמיד שילם כנדרש, לא החסיר ולו שקל
אחד. אחר המשיך קדימה ונעמד כהרגלו מול הקבצן הרוסי שניגן
בכינורו נעימות בכייניות ומשתפכות בכזאת שלמות, עד אשר חשב
שלומי לעצמו כמה העולם כולו, על כל ציוצי הציפורים שסתרו
והשלימו בו זמנית את מנגינת הכינור, יפה ומושלם גם כן וחיוכו
גדל עוד יותר משהיה, וכשהלך משם הרגיש כאילו התרומם קמעה מעלה
ונישא על חדוות החיים השורה בכל. בסוף הרחוב, לאחר אנשים
נוספים וחנויות, שלעיתים נדמה היה לו לשלומי שכל תפקידם מתמצה
פשוט בהיותם שם כשעובר הוא בבקרים, כחלקי פאזל המצטרפים כולם
לרחוב אחד וססגוני, פנה ימינה, שם חנתה מכוניתו ונסע אל מקום
עבודתו, מרחק חצי שעת נסיעה בפקקים שמהר מאד החריבו את שימחתו.

כשאני, שהבטתי על הכל מחלוני, צעדתי ברחוב זה לא הרבה אחר כך,
כבר חשב לו החום שכעת מתאים הוא הזמן לבואו והאנשים כולם פנו
להם מהפתחים והצטנפו בתוך מזגן חנויותיהם ולא נותר מי שחייך
לכיווני כי אפילו הילדים ישובים היו בתוך בכיתותיהם, מאמצים את
מוחם, ולא היה מי שאתן לו ויחזיר לי שלום והאוויר נהיה דליל
וכבד ומתאמץ הייתי בכדי להכניסו לראותי, וגם מנגינתו המקוטעת
של הקבצן הרוסי הנרגן נשמעה יבשה ולא מיוחדת כלל וכלל. ולבסוף,
כשנפל מבטי על חבורת חתולים, מוטלים כגוויות תחת צלי פחים שעלו
על גדותם, כאילו נמס הזבל שבתוכם ונזל החוצה, נשפך לרחוב, לא
יכלתי שלא לחשוב לעצמי שהיה זה שלומי ושלומי בלבד, זה אשר
הבריח את בני האדם והביא את החום, זה אשר ניצחני ליל אמש
בקלפים וכעת חייב אני לו סכום כסף גדול, שהחריב את שמחתי.