זהו, הגעתי לסוף שלי. נמאס לי לעקוב אחרי השמש, כדי שזאת, ברוב
נחמדותה, תואיל להטיל עליי מעט אור.
היא יפה- ואני מה?

סתמי. מספיק שענן אחד יעבור מעליי, ואני כבר איננו. ושוב אני
מגיח, אבל ממילא לאף אחד זה לא משנה, חוץ מלנהגים השיכורים שגם
ככה לא טורחים להעיף בי מבט נוסף, או כל המשוררים והסופרים
האלה שמחפשים בי איזו מוזה אבודה, וכל מה שבא לי זה להקיא
עליהם. כמה כבר אפשר לכתוב עליי?

טוב, קלטתי את הרעיון, אני סמל הדיכאון, הרומנטיקה, השאיפות
הלא ממומשות, הלילה הנצחי וכל הבולשיט הזה.
אני לא מסכן אף אחד כמו השמש, עם האור העלוב שאני עלק מייצר.
אולי רק כמה נווטים שעדיף היה להם אם הם היו נשארים בבית.

למה בעצם אני כותב יומן? סתם, כי הנצח הזה משעמם. אולי איכשהו,
באיזה לילה מקרי, אני אגלה את אור היום שלי, את האור שלא תלוי
בשמש הנבזית הזאת.
פעם חשבתי שמצאתי את האור הזה, אבל הוא היה אשליה- כוכב נופל,
ועוד אחד כמוהו ועוד רבים כמותם. אשליות, שהיו לי נפלאות כל
עוד היו...

נמאס לי לשמוע את כל השאלות שבני האדם מפנים אליי כשהם בבעסה,
או את כל המשאלות, או את כל החלומות. לפעמים זה מחמיא לי, כי
אני מעין מייצג של אלוהים, אבל מתישהו זה כבר עושה כאב ראש.

אולי הלילה- יום הזה, אולי דווקא עכשיו, אוכל למצוא את האור
הזה, בין הילדים הקטנים שחולמים חלומות, בין האוהבים שנשארים
להזדיין מולי כל הלילה, בין האנשים הטובים שהולכים לעשות מעשי
צדקה בסתר, ובין הזונות שיודעות שברגע שאני אגמר הן תמצאנה את
הדרך האמיתית שלהן, מעבר לכל הכאב.

מה  שלא יהיה- תמיד השמש תבוא ותגזול ממני גם את שאריות האור
האלה. אז אתה יודע מה, יומני היקר, בוגד הנאמן רק לשמש?...

אני פורש. אנושות יקרה, היי שלום. ברוך שפטרני מעונשך, שמש
אכזרית. אנחת כמו המטאורים, כמו האשליות, ושימותו כל
האסטרולוגים.
הלילה זה הלילה האחרון.
נתראה בלילה הבא.