סבתא שלי הייתה אישה מיוחדת מאוד. היא נולדה ב-48', בבריטניה,
וההורים שלה עלו אתה ארצה ביום שהכריזו על קום המדינה.
סבתא נולדה עם הארץ הזאת. ככה תמיד הייתי גאה כשהייתי בגן, בכל
יום עצמאות, שסבתא שלי נולדה עם המדינה. סבתא עברה הרבה בחיים
שלה. דווקא בשנה וחצי האחרונות, לפני שהיא נפטרה, ניסיתי למצוא
אותה מחדש.

זה לא שאי פעם איבדתי אותה. פשוט גדלתי בעיר, רחוקה מהכפר הקטן
שלה, וכל מה שנשאר לי ממנה אלה זכרונות מהילדות.
עם כל המצב הפוליטי, בתור עיתונאית, חיפשתי את העוגן שלי בתוך
ים המידע ההרסני הזה, עוגן של זיכרון, של איזושהי נאיביות.

ותמיד איכשהו חזרתי לסבתא. ככה זה אצלי בראש- המדינה של פעם,
בעיניי, זאת סבתא.
הייתי יושבת אתה בסלון שלה, והיא הייתה מניחה לפניי עוגיות
חמאה "תוצרת סבתא" שהיא הרגע הכינה, ומתיישבת לספר לי עוד
סיפור, אחרי שהצקתי לה שתספר לי עוד ועוד על כל השנים הראשונות
שלה ושל א"י.

דווקא סבתא שלי, מה שכל כך מיוחד בה, זה שהיא לא הייתה מאלה
שהאמינו בערכים של היישוב הישן, להיפך- היא הייתה הנוער של
שנות ה-60, שונאת פלמחניקים מושבעת, מאוהבת בניל סדקה, באלביס
פרסלי ובפול אנקה בו זמנית. ותמיד הייתה לה אבו עגילה.

מה שכן היה לה בראש, זאת התמימות. "העולם הזה" היה עבורה התנ"ך
השני, תמצית הסיבות לסבלנו בעולם. היא ספרה לי על כל מיני
חוויות היסטוריות, כמו היום שבו החטופים באוגנדה חזרו הביתה,
ולפני כן- מלחמת יום הכיפורים...

אימא שלי נולדה ב-73', בדיוק בשנה הזאת, בדיוק בחורף ההוא
שמתעקשים לשיר עליו שוב ושוב...

אני נולדתי ב-2002, לפני 25 שנה, וסבתא אמרה לי על זה
שכשנולדתי התחילה המלחמה הכי מעניינת וקשה בתולדותיה ובתולדות
המדינה. לה הייתה מלחמה עם ההורים שלי אם הם ישימו אותה בבית
אבות או לא, כי מצבה הגופני התדרדר, ולמדינה גם כן הייתה מלחמה
פנימית וחיצונית- היא סיפרה לי- על ימים של חוסר שפיות, של
אירוע טרור אחרי אירוע טרור, של האשמות ושל בלאגן. גם היום,
שבועיים אחרי שסבתא נפטרה, אין לי מושג לאן המדינה הזאת
הולכת.

אבאמא שמו את סבתא בבית אבות, והיא חלתה. המדינה מתה עם סבתא.
אחרי 79 שנות קיום, נפלה הפצצה הגרעינית על המדינה. לא פצצה
אמיתית, אחרת לא הייתי מדברת אתכם עכשיו, אלא פצצה אמונית,
רוחנית, קיומית.

איבדנו את דרכנו. המצאנו כל כך הרבה דברים חדשים, התקדמנו הרבה
אז שסבתא נולדה (ואולי לא). מה שבטוח- מאז שאני נולדתי הכל
נעשה פחות ברור. יותר חפצים, יותר שימושיות, יותר פחות.

המלחמה עם הפלסטינים כבר מזמן נגמרה. סבתא ואמא סיפרו לי תמיד
שיש תקווה לשלום, ובסוף עשו להם משהו. העיפו אותם, אני חושבת.
עכשיו המדינה שלנו, מפת המדינה, נראית כמו הביקיני הצהוב ששרו
עליו כשסבתא הייתה בגילי. כל המדינות נראות ככה. כל העולם הזה
מתמוטט. גם הרפובליקה הצפונית שפעם קראו לה אמריקה.

ואני עיתונאית, יודעת שמחר יהיה אותו הדבר, ובכל זאת הכל
ישתנה. הכל השתנה בשבילי, כשסבתא ישראלה נפטרה.