אני מהטיפוסים האלה שעברו את גיל 30 ועדיין אין להם רישיון. זה
לא שאני חייב לנסוע דווקא באוטובוסים כי אין לי כסף לקנות
מכונית, דווקא יש לי וילה עם בריכה, ואני שם זין על התדמית
הסטטוסית שלי. באוטובוס, לאף אחד לא איכפת מי אתה...

בכל זאת, אם רק הייתי יכול, הייתי הולך ברגל לכל מקום. הבעיה
היא שהכל רחוק ממני. הייתי לומד נהיגה, אלמלא הטראומה שקרתה לי
כשהייתי בן 18...

בגיל הזה, 18, כולם מעבירים ביניהם מספרי טלפון של בחורות ושל
מורים לנהיגה. זה טוב וההוא פחות, זאת שווה וההיא חביבה. כל
אחד והקטע שלו.
יש מורים עם פרצוף תחת, יש מורים ששמים עליך זין ויש מורים שהם
באמת סבבה. אבל אף אחד לא למד אצל המורה שאני הלכתי ללמוד
אצלו. הייתי אידיוט, אני יודע. גם אז לא היה לי איכפת מהתדמית
שיש לי או לאנשים אחרים. טוב, אני משקר.

היה לי איכפת מהתדמית, אבל זה ירד לי כשהייתי בצבא. רציתי שלי
יהיה המורה הטוב ביותר, המורה שיהיה הכי יקר והכי טוב, שייתן
לי את השיעורים צ'יק צ'ק.

באותה שנה, רצה שמועה על כמה מורי נהיגה, שהם משתלטים על הרכב
ויכולים לעשות לתלמידים כל מיני דברים... היו באמת תלמידות
שנרצחו ותלמידים ש... אבל המשטרה לא תפסה אף חשוד. כמובן,
שהתלמידים שתקו.

הגעתי למורה הזה, והוא דווקא היה נראה בסדר, קצת חנון, חולצה
משובצת אדומה ומשקפיים גדולות. שנאתי טיפוסים כאלה. תמיד ירדתי
עליהם במלתחות, ביחד עם החבורה שלי שהייתה לי בתיכון.
השיעורים הראשון והשני היו רגילים- הוא הכיר לי את החלקים של
הרכב וכל האמאיית הזה.

עברו עוד כמה שיעורים, וכבר נהיה חורפי- גשם וסופות ומזג אוויר
באמת נאחס. אני בינתיים התקדמתי עם מה שצריך ללמוד- כבר קלטתי
את הזינוק בעלייה ואיך לחנות טוב. הרגשתי שהמורה הזה, עד כמה
שהוא חננה, הוא שווה ת'כסף שלי.
השווצתי עליו, ובטח שהשווצתי בכל מה שכבר למדתי. לא ידעתי עד
כמה הייתי לא מנוסה מספיק בשביל לנסוע.

ובאחד מהשיעורים קיבלתי את ההזדמנות לראות את זה, פנים מול
פנים....

נסענו, בשיעור ה-15, בכביש הבין- עיורני, ת"א י-ם. היה לי סבבה
בהתחלה, והוא גם נתן לי להפעיל את הרדיו ובדיוק התנגן People
Are strange של ה-Doors. ירד גשם חזק. היה לי קשה לראות מה
קורה, והדלקתי את הפנסים.

המורה פתאום תפס לי את ההגה, הסיע את הרכב לצד הכביש בהתחלקות
מהירה, ובלם.
חשבתי שעשיתי טעות. בדיעבד, לא עשיתי שום דבר לא נכון, להיפך,
זה היה נכון להדליק את הפנסים. הוא צעק עליי שאני לוחץ על הגז
בטירוף ושאנחנו עלולים להחליק ככה לקיבינימט בגשם הזה, ואני
האמנתי.

הוא לקח לי את המפתחות, אמר לי לעבור לכיסא שלו, והפטיר: "זאת
תהיה הנסיעה האחרונה שלך".
הוא התניע, מחדש, והתחיל לנסוע במהירות יותר מהירה משלי. הגשם
ירד בלי הפסקה, הכביש כל הזמן נראה לי כמו בזיג זג, כי הוא כל
הזמן החליק לצדדים. פתאום הייתה לי תחושה שהוא נהג בולשיט,
שבעצם אכלתי אותה. הרבה מזה גם היה העלבון על הקטע עם המהירות,
על השקר.

בלי לחכות הרבה, ועם דמעות בעיניו שהיו לי מוזרות, כאילו הוא
מאוכזב ממני, הוא עשה משהו עם הבלמים והמכונית שלנו התהפכה
לתוך התעלה בצד הכביש.
כל מה שאני זוכר זה שניסיתי לצאת מהרכב, ולא יכולתי. אח"כ כבר
הייתי בבית חולים. מאז אני לא חושב אפילו על ללמוד נהיגה. ברור
לי שהוא היה מקרה מיוחד וחולני, אבל אני חושד בכל מורה נהיגה
עכשיו.

כל מה שאני יודע, זה שברגעים הקצובים כשעוד הייתי בהכרה ברכב,
המורה פתח את הדלת מהר ויצא ממנה, נשארתי בתוכה לבד.
לא נמצאו לא גופה שלו, ולא עקבותיו.
אלוהים יודע מי ממורי הנהיגה האלה זה הוא, שמחכה לעשות תרגיל
כזה לתלמיד הבא...