בין חילופי האש העזים, בין הכדורים השורקים מעל הקרקפת שלי,
בין כל הבזקי הפצצות והמולת הקרב, אני קפאתי במקום בלי יכולת
לזוז.
זה מכה בכך, כמו ברק, אתה לא מוכן לזה, אף פעם לא, כל הילדות
הנפלאה שלך, כל החוויות הנעימות והקלילות שחווית במהלך חייך לא
שוות לאפס כשאתה מגיע למלחמה, אתה פשוט לא מוכן, ואיך תוכל?,
מאולם לא חונכת לזה, זה לא משהו שמלמדים בתיכון, זה משהו שאתה
צריך ללמוד על אמת, ללמוד מניסיון שאחרי, או שעברת את זה, או
שלא, אין ברירה אחרת.
נכשלתי. זה אני בטוח, אני לא חייל, אין לי אופי של חייל, אני
פחדן, מוגב לב, גופות חללים פזורות לנגד עיני, חלקי גוף
מבצבצים מתחת לאפר, מחסניות חצי ריקות חצי מלאות שלא עזרו
להציל חיי אדם, אלא רק לקחו מופיעות בכל מקום, מתחת לכל אבן,
מתחת לכל חור נוקב דם בבשר הגופות המושחט. קסדות מרוטשות
ומנוקבות שכובות על הקרקע ללא מי שילבש אותן, ללא יעוד, הן את
תפקידן לא עשו, הן נכשלו בדיוק כמוני.
שכבתי על הקרקע, קיוויתי שיחשבו אותי למת, ראיתי את הנעלים
שלהם, שמעתי את הקול הנוקשה והתקיף, לא הבנתי את השפה, הם
דיברו מהר, מהר מידי בשביל להבין אפילו קצת ממה שהלך ביניהם,
קיוויתי שהם ילכו, שהם לא ישימו לב שיש מישהו חי, אויב, בדיוק
מתחת לאף שלהם. שכבתי עם הפנים לאפר, העיניים שלי נתקלו בחפץ
מתכתי מכוסה בחלקו אדמה ואפר, שקצהו מבצבץ אל מחוצה לה, משכתי
אותו אחוצה, היה זה תליון, תליון זהב שרוט ופגום, היה לו שני
חלקים שהיו מוצמדים בעזרת סוגר קטן ומוזהב, תלשתי את הסוגר,
בדקתי שאין אף אחד מסביב, שני האנשים כבר הלכו להם, תחושת הקלה
נחה עלי, מהקרב הזה אני יצא בחיים, אבל מה על הזה שאחריו, ועל
הזה שאחריו, אין לזה סוף, חשבתי לעצמי ביאוש, עדיף לעמוד למשפט
צבאי, לעמוד בהשפלות, במבוכה. "בוגד", הם יקראו לי עדיף למות.
פתחתי את התליון, בשני פלחיו הופיעו שני תמונות בשחור לבן, אחת
של גבר צעיר, אם הייתי צריך לשער, הוא היה בסביבות מחצית שנות
ה20 שלו, שיער שחור וגולש עיטר את קרקפתו, וגלש עד לכתפיו,
התמונה צולמה לפני המלחמה, זאת ידעתי, לכולנו גילחו את השיער,
לא היה אחד ששמר על פלומת שיער ראויה לשמה, כולנו היינו גזוזים
כמו כבשים, כמו צאן לטבח.
היה לו סנטר יציב, ששערות שחורות ומדולדלות מעטרות את תחתית
פניו, זה היה זקן מצחיק למדי, הוא נתן לו חזות נערית, לא גבר
היה האיש, לא חייל של מלחמה, הוא היה בחור צעיר, עיניים
גדולות, גבות דקות וארוכות, אף ישר וסולד כמעה, קווי לסת
ברורים, אך קצת עדינים, פרצוף חלק, מלבד הזקנקן הקטן על סנטרו,
הוא היה מגולח למשעי, המלחמה עוד לא נגעה בו.
בחנתי מעט את תמונתו, והסתכלתי על התמונה שליד, היא הייתה
יפה.
שיער, אם הייתי צריך לנחש, אז בלונדיני. הוא גלש אל מעבר
לכתפיים, הוא היה ארוך אוורירי ומלא, עיטר ברכות פנים שלוות
ונעימות, חיוך מתוק ורחב שכזה, היא הייתה יפהפיה אמיתית, עורה
בהיר, עיניים חדות, גבותיה כמו פס מכחול בידי אומן, היא הייתה
יצירת אומנות אמיתית, דמעה זלגה מעיני, לחשוב שהיא תאבד את בן
זוגה, ואכן היה זה בן זוגה, על גב התליון היו חרוטות בכתב יד
המילים הבאות -

"לאהובי, שלעולם לא ניפרד
באהבה, אדריאן"

היא לא השקיעה הרבה בניסוח ובבחירת המלים, משהו פשוט שכזה, לא
ארוך, לא מורכב, תמימות צעירה, שבועת נעורים ספונטנית, משהו
שבא מהלב, הסתכלתי מבט אחד אחרון על שניהם, וסגרתי את התליון,
הסתכלתי פעם נוספת על השבועה החרוטה בגב התליון, וסגרתי את
כפות עלי בחוזקה, דמעה זלגה מלחיי, נפלה ברכות על האדמה ושקעה,
מותירה אחריה אדמה לחה ובוכייה, המלחמה הזאת התישה אותי, אם
אני הולך לסיים את זה, אני הולך לעשות את זה עכשיו, קמתי
ונעמדתי על רגליי, נראה עכשיו מי הולך להרוג אותי, כבר לא היה
אכפת לי מכלום.
אבל מסביב לא היה זכר לצורת חיים מלבדי, הכל גופות וגופות, דם,
נהרות של דם, באותו רגע חזיתי בגיהנום, כל גופי כאב, כפות רגלי
צרבו מן היבלות, הגב שלי זעק בכאב, הרגליים בקושי החזיקו את
הגוף הרפה והחלש , הראש עמד להתפוצץ, כל דבר יהיה יותר טוב
מזה, אפילו מוות, אבל הוא איחר לבוא, עכשיו כל מה שנותר זה
חייל שבור, כואב ופגוע, ותליון שמסמל את הרוע שבמלחמה הארורה
הזאת, התחלתי לרוץ, נגמר לי העולם.