הוא תמיד היה קטן, אבל בגיל עשר זה התחיל ממש להציק לו, עד אז
לא היה איכפת לו שהוא קטן, זה נראה לו נורמלי לחלוטין כי כולם
מסביבו היו גם קטנים, אבל שכל הילדים בכיתה התחילו לגבוה והוא
נשאר מאחור, הוא חש משהו פה לא בסדר.
הוא גר בעיירה קטנה, היה לו כלב פינצ'ר קטן והוא תמיד אהב לשחק
עם בובות קטנות של חיילים ולחלום שיום אחד הוא יהיה גדול.
לאבא שלו היה מפעל קטן לעוגיות קטנות ולאמא שלו הייתה מכולת
קטנה בסמטה קטנה ליד הבית הקטן שלהם,בכל בוקר אבא שלו היה יוצא
מהבית אל החיפושית שלו ונוסע לעבודה, הוא אף פעם לא חשד בכלום
הוא פשוט ישב בבית הקטן שלו וצפה בטלוויזיה הקטנה שבחדרו הקטן
וראה מה קורה בעולם הגדול.

אחרי שהוא ראה שכולם גדלים מסביבו ורק הוא נשאר קטן הוא שאל את
אביו מה בדיוק קורה פה, למה כולם גדלים והוא לא, אביו הסתכל
בעיניו הקטנות, חייך אליו חיוך קטן ואמר "כשסבא שלך הוא דן דין
השופט וסבתא שלך היא גברת פלפלת, אתה לא יכול לצפות להיות
אולסי פרי".
דמעות קטנות זלגו מהעיניים הקטנות שלו, "אז לעולם לא אהיה
גדול" הוא חשב לעצמו, אני אשאר קטן לנצח.
הוא רץ בצעדים קטנים אל החדר הקטן שלו, שם את הראש הקטן שלו על
הכרית הקטנה שלו, נרדם וחלם חלומות גדולים.

לאורך כל גיל ההתבגרות שלו הוא נשאר קטן והבנות בבית הספר לא
ממש ירקו לכיוון שלו, הם בקושי ראו אותו, הוא היה נכנס בשקט
לכיתה, מטפס על הכסא המוגבה שהכינו במיוחד בשבילו ומתחיל להזות
במהלך השיעורים, הוא ימצא את הדרך להיות גדול, כולם יקראו
בשמו, התמונות שלו יהיו בכל מקום שרק אפשר לחשוב עליו, הוא
יהיה כוכב קטן בעולם של ענקים.
כל האנשים האלה שצחקו עליו בגלל שהוא כזה גמד יבואו לבקש
חתימות, הם יבקשו את העזרה שלו, והוא יצחק צחוק קטן כזה ויגיד
להם שיהיה בסדר, הוא יתן להם מתנות קטנות שיגרמו להם לשנות את
החיים שלהם, הוא יהיה כלכך גדול שאפילו אלוהים יבוא לבקש ממנו
עזרה לפעמים.

אבל החיים האמיתיים תמיד הכניסו לו מכות ישר בפרצוף הקטן שלו,
כשהוא הגיע לגיל 18 הוא רצה להתגייס כמו כולם לצבא, אבל הם לא
מקבלים אנשים קטנים שם, אין להם מדים בגודל כזה, ואפילו מיקרו
עוזי הוא לא יכול להרים, אז הוא ויתר על הצבא, היה לו פרופיל
נמוך מדי בשבילם, אז הוא לא צריך אותם.
הוא ישב בבית וחיפש משהו לעשות עם עצמו, הוא רצה לעשות איזה
טיול קטן בחו"ל אבל באל-על אמרו לו שהם הוא יצטרך להיכנס למטוס
עם מלווה בכסא של תינוק כי חגורות הבטיחות שלהם תופסות רק
מגובה מסוים, והוא היה פשוט קטן מדי.
הוא ניסה לשכנע את ההורים שלו לבוא איתו אבל אמא לא יכלה לסגור
את המכולת הקטנה, היא הייתה עסוקה כל היום בלתת עודף בכסף קטן
לכל השכונה הקטנה שלהם, ואבא עשה את העוגיות הקטנות האלה שכל
העיר הקטנה אהבה, הוא לא יכל לעזוב הכל ולנסוע לטיול, אפילו לא
טיולון.

כשהוא שאל את אביו איך הוא אמור להצליח בעולם הגדול הוא תמיד
קיבל את אותה תשובה, "החיים בעולם הגדול מצויים בפרטים הכי
קטנים, אל תעשה צעדים גדולים, תתקדם לאט לאט ותגיע לאן שאתה
רוצה להגיע בזמן שלך", הוא תמיד ניסה להבין למה בדיוק אביו
התכוון ולא הצליח.
כמו כל בוקר הוא החליט לעבור על הדרושים בעיתון, אולי מישהו שם
מחפש אדם קטן שיכול לעשות דברים גדולים, אולי מישהו צריך איש
קטן שיעשה משהו שאיש גדול לא יכול לעשות.
בהתחלה הוא החל לעבוד במפעל לסיכות, כל פעם שנפלה סיכה מהמכונה
ואף אחד לא הצליח למצוא אותה על הרצפה הוא היה מגיע ומוצא אותה
בתוך שניות, אבל העבודה נמאסה עליו מהר, כמה אפשר לחפש סיכות.
אז הוא הלך להתקבל לתוכנית טלוויזיה, הוא שמע שמחפשים תפקידים
של ילדים לאופרת סבון חדשה, ואומנם הוא לא ילד, אבל כל אחד
יכול לשחק ילד לא?
כשהוא הגיע לאולפן לאודישן הבמאי התלהב ממנו ונתן לו עבודה
כפעלולן, כל פעם שחשבו שיהיה מסוכן לילד לעשות משהו, הוא היה
מגיע ועושה את זה במקומו.
אבל די מהר נמאס לו גם מזה, כמה אפשר לעבוד ולא לקבל שום פידבק
על העבודה שהוא עושה, הוא מסכן את עצמו כל יום בפעלולים שונים
ובסוף הילד מתראיין לפנאי פלוס ומקבל את כל המחמאות.

אז יום אחד הוא יצא מהבית והלך בצעדים קטנים, עד שהוא הגיע
ליער קטן מלא בעצי ברוש ננסיים, הוא הרגיש שם נורמלי, הוא יכל
לטפס על העצים כמו שהוא תמיד רצה כשהוא היה קטן, ופתאום הוא
מצא מקום שבו הוא מרגיש שהוא לא קטן.
כשהוא הגיע ללב היער הוא פגש בחורה כחולה, עם כובע לבן ושיער
בצבע זהב, הוא הכיר אותה מאיפהשהו אבל היא נראתה שונה, היא
נראתה נורמלית, לא קטנה.
"שלום" הוא קרא לעברה, "מה בחורה כמוך עושה במקום חשוך כזה
באמצע הלילה?"
"סליחה?" ענתה הבחורה.
"אני מצטער, אני לא יודע להתחיל עם בחורות, אז אמרתי מה שראיתי
בטלוויזיה, דבילי נכון?" הוא היה קצת לחוץ, מעולם הוא לא ראה
בחורה כזו.
"דווקא לא, איך הגעת לפה? לא רואים הרבה אנשים נורמליים מחוץ
ליער הזה", היא ענתה בכזו מתיקות.
"נורמלי? אני? את בטוחה? אני סתם גמד".
"אני דרדסית, נעים מאוד".

הם נפגשו כל יום ליד העץ הקטן שביער הקטן, ונהנו רק לשבת שם
ולחשוב מחשבות קטנות על העולם הקטן שלהם, והוא הרגיש כלכך טוב
רק להיות עם דרדסית ביער, הוא לא האמין שסוף סוף זה קרה לו,
הוא הגיע למקום נורמלי, כולם כמוהו כאן, כולם קטנים בדיוק
כמונו, סוף סוף הוא הרגיש שייך, הוא ודרדסית הפכו לזוג ואחרי
שנתיים שהם בילו ביחד ביער הקטן הוא היה חייב לבקש את ידה
מדרדסאבא.

הוא התלבש יפה בחליפה קטנה שאמא שלו תפרה לו לפני כל כך הרבה
זמן, והגיע לבית הקטן שבלב היער, הבית של דרדסאבא, הכל היה
מוכן על השולחן בצלחות קטנות ומזלגים קטנים, הגישו יין טוב
בכוסיות ובשר פרגיות משובחות מהאפרוחים הכי טובים.
ואז באמצע הארוחה הוא קם, נגש עם המזלג הקטן שלו על הכוסית
ואמר "דרדסאבא, אני ודרדסית רוצים להתחתן והייתי רוצה לבקש את
ידה".
דרדסאבא הפך אדום כולו מעצבים, קם מהשולחן הקטן והסתלק למטבח
בכעס, דרדסית קמה ורצה אחריו ואחרי שתי דקות חזרה עם עיניים
אדומות ואמרה לו שהיא מצטערת, אבל דרדסאבא לא מסכים שיהיו לו
נכדים בצבע בז'.

הוא קם מהכסא הקטן ויצא מהדלת הקטנה, חזרה אל היער הקטן, דמעות
קטנות חנקו את גרונו הקטן, "גם כאן לא רוצים אותי" הוא חשב
לעצמו ויצא מהיער.
הוא הגיע אל מפתן ביתו וראה שפרצו לו לחיפושית הישנה, גנבו לו
את הרדיו ואפילו את כל הקלטות של השירים של הקטנטנות, הוא לא
יכל יותר לסבול את זה, איפה הוא ימצא את מקומו?
הוא הסתכל לשמיים וציפה לתשובה כשלפתע הירח נראה לו המקום היפה
ביותר בעולם, הוא הרים את ידיו לשמיים וכיסה את הירח, "לשם אני
אגיע, יהיו שם חייזרים ירוקים קטנים שיקבלו אותי אליהם" הוא
חשב לעצמו והחל לרוץ אל עבר הבית.

זהו, הוא מסתלק מפה, הוא יבנה חללית קטנה ויטוס אל הירח, הוא
לא צריך את כדור הארץ יותר,
ומאז אותו יום הוא אסף חלקים קטנים מכל מקום שהוא רק היה בו
והחל לבנות אצלו בחצר חללית שתיקח אותו רחוק מכאן.
עוברים ושבים שעברו ברחוב לא הבינו מה האיש הקטן והמוזר הזה
עושה בחצר הבית שלו, הם לא האמינו למראה עיניהם, הוא בונה
חללית.
השמועה עברה מפה לאוזן ותוך מספר ימים עשרות צוותי צילום של כל
רשתות החדשות בעולם הגיעו לצלם את הבחור הקטן הזה שבונה חללית,
כולם ניסו לראיין אותו ולקבל איזה שהיא תגובה מהאיש הקטן
והמוזר הזה אבל הוא היה בשלו, הוא לא מדבר עם אף אחד, יש הרבה
עבודה לעשות כדי לעוף מכאן.
כל יום שעבר החללית נראתה יותר ויותר מוכנה למסע, צוותי
הטלוויזיה שידרו כל שעה עגולה דיווח מהחצר שלו ובכל עיתון היו
תמונות של האיש הקטן שבונה לעצמו חללית, ואף אחד לא הבין למה,
כל העולם הכיר את הפנים שלו, אבל אף אחד לא ידע מה הוא עושה
בדיוק.
פתאום הוא היה גדול, אבל לא היה איכפת לו יותר, הוא לא קרא
עיתונים ולא ראה טלוויזיה, הוא בקושי שם לב שמישהו מצלם אותו
כל היום, הוא רק ישב בחצר ובנה את החללית שלו.
עד שיום אחד זה קרה, הוא יצא מהחללית, הסתכל עליה מבחוץ
והחליט, אפשר לטוס מפה.
הוא הסתובב אל הרחוב למבט אחרון ופתאום הוא ראה שכולם מסתכלים
עליו, הוא ביקש מכולם לזוז כמה מטרים אחורה כי זה עלול להיות
מסוכן, הוא לבש את הקסדה הקטנה ואת חליפת החלל הקטנה שהוא הכין
לעצמו ונכנס לחללית.

תוך כמה שניות המנועים החלו להתחמם, ההתרגשות הייתה בשיאה, בכל
תחנות הטלוויזיה בעולם שידרו את הנעשה בשידור ישיר, ואחרי 21
דקות הכל היה מוכן לנסיעה והוא המריא.
ככל שהוא התרחק מהאדמה הוא היה יותר מאושר, פתאום הבתים נראו
קטנים, האנשים למטה היו כמו נמלים והיער של דרדסית נראה כמו
שטיח האמבטיה שלו, מעולם הוא לא היה כלכך מאושר להיות גדול.
לפתע נשמעה חריקה קטנה, החללית החלה להשתולל באוויר, האיש הקטן
והמוזר הבין שזה נגמר, הוא הולך להתפרק ולהתפוצץ כאן באוויר.
החללית החלה לנצוח אל האדמה, כל הדרך אל האדמה הוא נזכר במשפט
שאבא שלו אמר לו שהוא היה קטן, הוא נזכר שאבא שלו היה אומר
שהחיים מצויים בפרטים הקטנים, הוא חשב על החיים שלו ועל כל מה
שהוא הספיק לעשות, הוא נזכר בתקופה שהוא היה פעלולן ובדרדסית,
עד שהחללית פגעה באדמה והתפרקה לחלקים.

בתמונות שהיו בעיתון יום למחרת ראו בבירור מה גרם לפירוק
החללית באוויר, בורג קטן השתחרר והכל קרס, החיים אכן מצויים
בפרטים הקטנים.