נותרתי בגפי. בודדה כציפור חופשייה בשמי התכלת. ננטשתי.
אם ישאלו- ע"י אהובי היחיד- האדם בו האמנתי ואשר לו נתתי את
כולי.
הסבר יחיד היה לאותה התחושה שהשאיר בי: אלוהים שלח אליי מלאך
לקבל את כנפיו, לצערו של אלוהים- התאהבתי.
ניסיתי למנוע מהמלאך לקבל את כנפיו, מנעתי ממנו חופש תנועה
כללי, מנעתי ממנו את עצמו.
ניסיתי לאנסו להישאר, ניסיתי לקטוף את כנפיו, להרוס את החופש
הבנאלי, לו רק יהיה עמי.
ואכן, משימתי הצליחה. לתקופה מוגבלת.
שהיתי זמן משעות הפנאי שלי במחצית מלאך משמיים זה, העובדה ששהה
עמי- בלבד על זה הייתי מעניקה לו כנפיים. בנוסף להילה זוהרת
כיהלום.
הוא היה האור בקצה המנהרה שלי, קרן השמש ביום גשום, הציור על
הקיר הלבן.
שהייתו איתי הייתה קצרה, זהו הדבר היחיד עליו הנני מצטערת,
עיניו חומות וחמות כמו שקיעה ביום קיץ חמים, בוהות בעייני,
רומזות על אהבה קטה שמתחבאת במבוכי לבבו, עורו החלק והמלטף,
שיערו המסודר בקפידה והחשוב ביותר- שפתיו הרכות מלאות היופי
שידעו לנשק בחן ובחום רב.
רגעים אלו היו רגעי השיא ביומיומי הרגיל.
ברגעים אלו לפעמים הייתי חולמת שאני שולטת בזמן, הייתי יכולה
לכוון את השעון לכך שכל העולם יפסיק להסתובב וישאיר אותי איתו
לנצח.
מובן שהיו אלו אשליות בגפן.
חלומותיי, מחשבותיי, כל הדברים שהייתי רגילה לעשות- היו
מזכירים לי אותו.
יום אחד, המלאך שלי הגיע ואמר כי אלוהים הודיע בשמחה שמשימתו
נגמרה ועתה יוכל לחזור לשמיים ולקבל את כנפיו, ואף הוסיף
להזכיר כי הוא עשה עבודה כה טובה עד שיקבל הילה זהובה גם כן.
עיניי נפקחו לרווחה, פי נפער ויבבות משונות החלו להיפלט ממנו,
זיעה החלה להופיע על ידיי ופניי נהיו סמוקות כמעה.
עיניי החלו להזיל דמעות. הנחתי את זרועותיי סביבו והתחלתי
לבקש, להתחנן כי לא יעזבני לנפשי, אך זה רק הניד את ראשו
לשלילת בקשתי הפשוטה.
פתאום נפלתי. נשברתי. פרצתי בבכי שובר חלונות. לא יכולתי לתאר
את חיי ללא אותה קרן שמש קטנה שנשלחה אליי ממעל.
בכיתי. יבבתי, ולאחר שסיימתי את שרשרת העצבות שלי, הסתכלתי
עליו לבקש את מחילתו, אך לפתע הוא נעלם במין נצנוץ כסוף. זהו
זה, זה נגמר.
כל ימי הזוהר שלי עם אותו המלאך נעלמו כלא היו ומאז הייתי
בטוחה שהוא לא יחזור. צדקתי.
מה שנותר מהזיכרון שלי איתו היתה אותה הנשיקה הראשונה, הנשיקה
הטובה ביותר שאי פעם קיבלתי.
מאז, כל פעם שיוצאת נפשי אל החלון, מנסה אני לחפש את אותו
הנצנוץ הכסוף או אפילו את דמותו של אותו מלאך בעננים, אך ללא
זכר.
ננטשתי. זה היה הסוף. |