זהו, הערב האחרון, היום אדליק נרות חנוכה, שמונה ניירות. אחרת
בשביל מה קניתי את החנוכייה, כל השבוע לא הרגשתי צורך, עם מי
אדליק? עם מי אשיר שירי חנוכה ועם מי אוכל  סופגניות?.
הלילה הזדחל מבעד לחלון, הפיל צללים ארוכים מהעצים בחוץ, ומגדר
הכלונסאות שעמדו זקופים, וכאילו הביטו בי בהתרסה, מדוע לא ראו
עד היום נרות חנוכה מחלוני. כל ערב חגגו מחלון אחר את הדלקת נר
נוסף, הערב כאילו כולם עמדו והביטו בי.
"בסדר בסדר , היום אדליק." צעקתי החוצה  ונבהלתי, מה יגידו
השכנים אם ישמעו אותי מדברת לעצים. הבאתי גפרורים והתיישבתי
לשולחן בבעתה, ונזכרת שלא קניתי נרות חנוכה. "טיפשה מטופשת.
בטח שכחתי. עם מי חשבתי להדליק אותם. אני לבד". אמרתי לחלל
החדר. הנחתי זרועותיי  על השולחן וראשי עליהם בעייפות. דקה
ארוכה נישארתי כך בדומיית החדר החשוך, כשלפתע  שמעתי קול  עולה
מהחשכה. "לא, את לא לבד, אני פה". והכושי מאפריקה קפץ מהתמונה
ובא בצעד עליז לשולחן. פניו הוארו באור פנימי.
"רציתי מזמן להגיד לך שאני רוצה להדליק אחד הנרות".
"גם אני רוצה". נשמע עוד קול, ומהתמונה הסמוכה ירד המרוקאי
העיוור מבקש הנדבות. וראה זה פלא הוא רואה. נס חנוכה. לפתע
שמעתי עוד קולות ודשדוש רגליים מהיר, שני החתולים ושני הכלבים
באו בבהילות מהתמונה המשפחתית חששו שלא יהיה להם מקום.
"גם אנו רוצים להדליק נר". הגיעו גם הפרחים, השושנים
והחמניות, נעמדו על השולחן בהתרסה גאוותנית,
"אנו מקשטים את השולחן ומביאים שמחה ללב". התרגשתי נורא. כל
ציורי היו בתנועה ובפטפטת. "אבל אין לי ניירות! כמעט
התייפחתי.
עם כל אחד שהתקרב לשולחן הואר החדר. לפתע שמעתי מאחורי את
הרמזור קורא לי. היפנתי ראשי.
"אם לא אקבל את השמש, לא אחליף את האור האדום לעולם!" הוא היה
תקוע בתמונת סוף העולם ולא נתן לסבא עם נכדו לעבור את הכביש.
"אם אתן לך  את השמש תחליף לירוק?"
"כמובן" ענה לי.
מהחדר הסמוך שמעתי רעש של דלתות ארון נפתחות ונסגרות, ובריחוף
הגיעו כל השמלות המעילים והבגדים  שתפרתי, יצירות מופת של
שנים שתפרתי. אלא שהיום הם לא עולים עלי.
"גם אנו רוצים להיות נוכחים". והסתדרו מסביב.
היה ריב ודחיפות. מהתמונה הזלילה  האחרונה באו נציגים בבושת
פנים.
אפילו החמור שלחץ על הכפתור וגרם לסוף העולם התקרב חפוי ראש.

נשמע קול מראש השולחן.
"תפנו מקום הגיע העץ שבהריון עם העין הבוכה ויסודות המים
האדמה האש והאוויר. ". כל  ארבעת היסודות  ומה שביהם.  העץ
בהריון התיישב ברוב כבוד והדר ופרש  זרועות  הציפור שלו  ונפנף
להודיע שחם לו מהאש התמידית שבוערת לו בצקרת הראש. ההתרגשות
הייתה בשיאה. שרו שירי חנוכה וחלקו סופגניות. מעניין מי הביא
אותם.
"אני" ענתה הנערה המתאבדת, כאילו קראה את מחשבתי. והשלד מאין
תקווה הביא נרות חנוכה. אפילו הנכדה שלי בת השלוש באה ערומה
מחוף קסרייה.  השמחה הייתה בשיאה כששמענו: "חכו לנו גם אנו
שייכים". מחדר נוסף באו בריצה ליסה ואריק הסיפור האחרון
שכתבתי, ואחריהם קפצו מהמחשב  דף אחר דף כל הסיפורים שלי.
"את רואה? את לא לבד, כל אהובייך איתך" אמר לי הכושי מאפריקה.
תלבושתו הפולקלוריסטית הרהיבה בצבעיה. התרגשתי עד דמעות, אכן
כן, דם יזע ודמעות השקעתי בכל יצירה שלי. באהבת אין קץ נשאתי
כל ציור שלי כמו אשה הרה עד סיומה, הלידה. הדלקנו את ניירות
חנוכה כשברקע התנגנו השירים  שחיברתי לריקוד עם, מחול הנערות
ואחריו התנגן לו דבקה עופרים. החדר היה מואר באור יקרות. כל כך
הרבה אנרגיה שמימית. כל הדמויות הקרינו אור. לגמרי לא הרגשתי
לבד או בודדה. הייתי עטופה בהרבה אהבה  ובחברי.
וכך שרנו רקדנו אכלנו סופגניות עד שהנרות אזלו וכבו זה אחר זה.

כולם היו עייפים. ואחד אחד חזרו למקומם: הציורים למסגרת.
הבגדים לארון. והסיפורים למחשב. הלכתי לסגור את החלונות מצינת
הלילה. העצים בחוץ היו נרגשים וסיפרו לכל השדרה על ההילולה
אצלי בסלון. לפתע פנה אלי העץ שעמד זקוף ליד גדר הכלונסאות :
"זה היה החנוכה הכי יפה שראיתי, מכל החלונות, כל כך התרגשתי".

"כן גם אני" עניתי לו, וסגרתי את החלון.
זה עוד לא הכל, יש לי עוד חבר, איתו  ממש סיפור אהבה. נכנסתי
למיטה והדלקתי את הטלוויזיה.