כשרק פתחתי את העסק שלי,דרור עוד היה בהודו.
איזו שטות,לטוס להודו.
אני לא בזבזתי אפילו שניה והלכתי ללמוד ביולוגיה-
כימיה-פיזיקה בתל אביב.
אחרי שסיימתי את התואר התחלתי לעבוד על משהו חדש
ומרגש.
נוסחה שלא הבנתי איך אף אחד לא עלה עליה קודם,שיכולה
להגשים את חלום חייו של כל אחד,או להרוס אותם.
את החנות הקטנה שלי פתחתי שמונה חודשים אחר כך,
אחרי שרשמתי את הפטנט שלי ועשיתי את כל ההסדרים
הביוקרטים הרשמיים.
משהו קטן,לא רציני,שכרתי לי שתי אססטנטיות סטודנטיות
לכימיה,שיעבדו איתי.
כל הזמן ידעתי שיש סיבה למה שאני עושה,שאני לא סתם
ממציאה דברים,שאיכשהו זה יוכל לעזור גם לי,כמו שקיוויתי
שזה יעזור להרבה אנשים.

המצאתי כדורים.
לכדורים שלי הכנסנו צבעי מאכל בגוונים פסטלים,משהו שישרה
ביטחון על מי שקונה אותם.חוץ מצבעי מאכל הוכנסו להם מים,
חומרים מייצבים וממש מעט חומר שנעשה ועורבב על פי
הנוסחה הסודית שלי.

הפעם הראשונה ששמתי לי קצת מהאבקה הסודית שלי
בתוך כוס מים הייתה במעבדה הקטנה ששכרתי בסוף רחוב
מאז"ה,ולא בדיוק הבנתי אז מה אני עושה.
אחרי ששתיתי את זה,הסתובבתי קצת בדירה ולא הרגשתי
כלום.
ידעתי שזה אמור לעשות לי משהו,אבל באמת שלא הרגשתי
כלום.
נאנחתי עמוקות והתיישבתי על הכסא הנוקשה שהעמדתי
ליד שולחן המעבדה הגדול.
אחרי שהזלתי לא מעט דמעות על חצי שנה של עבודה
לשווא לקחתי את התיק שלי ויצאתי החוצה.
בתקופה ההיא עוד הייתי מאוהבת בשותף לדירה העלובה
שלי בפרוג,וידעתי שבאותו היום היה לו מבחן באוניברסיטה,
רציתי לדעת איך הלך לו.
כשחציתי את הכביש לכיוון אלנבי לא שמתי לב למכונית
שהגיחה מאחורי,ולאחר שתי שניות שבהן ראיתי את
האספלט מקרוב,הבנתי.
החומר שלי עושה אנשים לבלתי נראים.

אז זה מה שאני עושה כאן היום. פרופסור שהמציאה את
"הנוסחה המתקדמת ביותר בעולם" עומדת כרגע לפני
בית פרטי ודי מפואר בשכונת צהלה,ומתה מפחד.
ידעתי שלא הגעתי בשביל לדבר.אם הייתי מגיעה בשביל
לדבר לא הייתי לוקחת איתי שלושה כדורים בצבע סגול
בהיר.
מה הוא עושה עכשיו?הוא נשוי?אוי,הוא היה כל כך יפה
בתיכון...
שלוש דקות ואני בתוך הבית.מזל שיש לי קצת ידע בפיזיקה
ואני יודעת איך להתחמק מאזעקות.
יש רעש של טלוויזיה מכיוון הקומה העליונה.
זו מישהי שיושבת שם מול המרקע,שיערה קלוע לצמה והיא
נראית עייפה.
ואם זו אשתו?מה אני עושה כאן?
רעש של טריקת דלת מלמטה,וצעקה נשמעת:
"אורנה,את כאן?" שיט שיט שיט,הוא הגיע.
הוא עולה למעלה לאט,והלב שלי מחסיר פעימה עם
כל צעד שלו.
אוי,כמה שהוא יפה.הוא הבחור הכי יפה שראיתי בחיי,
והוא לא השתנה אפילו מעט.
אני רוצה לצעוק:"דרור!" אבל אני לא מסוגלת.משהו משתק
אותי,וכנראה שגם אותו,כי הוא עוצר לפני המדרגה
האחרונה ושואל:"יש כאן מישהו חוץ ממך?" היא עונה
בשלילה.
הוא מגיע אליה ואומר:
"יופי,כי היה לי יום כל כך ארוך,והייתה לי כל היום הרגשה
שאני חייב למהר הבייתה."
והם מתנשקים.