הגיע הבוקר, אני עדיין ישנתי שינה עמוקה,
קרני השמש ליטפו את פני, האור האיר את החדר בגוון של צהוב,
התעוררתי אבל לא זזתי מהמיטה נשארתי לשכב עוד קצת.
ואז הסתובבתי וראיתי שזה בכלל לא החדר שלי, ניסיתי להתיישב אבל
לא הצלחתי הכל כאב לי.
לאט לאט נזכרתי במה שקרה.
אחרי חמש דקות של ניסיונות כושלים לזוז נכנסה אישה בלבוש אחות
לחדר היא לא ראתה שאני ערה והסתובבה בחדר בדקה מכשירים וטבלאות
מוזרים שהיו סביבי.
שאלתי אותה איפה אני, היא הסתכלה עלי בתדהמה ולא הוציאה מילה
שאלתי שוב "איפה אני?"
פתאום היא התחילה לגמגם הסתובבה ורצה מחוץ לחדר, לא הבנתי מה
קרה אבל ניחשתי לפי הלבוש שלה והמכשירים שאני בבית חולים.  
שמעתי רעשים מחוץ לחדר ניסיתי להבין מה אומרים בחוץ אבל כל מה
ששמעתי הוא
"זה נס! זה נס! היא ערה"
לא הבנתי ממה עושים עניין גדול הם אף פעם לא ראו ילדה
מתעוררת?
חמישה אנשים נכנסו לחדר;
ההורים שלי רופא ושתי אחיות אחת מהן הייתה זו לא ענתה לי
מקודם, כולם הסתכלו עליי בתדהמה שאלתי שוב "איפה אני, מה
קרה?"
אמא שלי התחילה לבכות ורצה לחבק אותי אמרתי לה
"אמא, מה קרה למה אני פה?"
היא לא אמרה כלום רק בכתה אפילו לאבא שלי ירדו כמה דמעות, אבל
לא ידעתי אם זה דמעות של עצב או שמחה פתאום שמתי לב ליד השבורה
של אבא.
אחרי שאמא נרגעה שאלתי את אבא למה יש לו גבס אבא אמר "מה את לא
זוכרת?"
לא כל מה שאני זוכרת זה שהיינו בדרך ללונה פארק אמרתי.
אבא הנהן בראשו לחיוב שאלתי אם היינו מעורבים בתאונת דרכים, לא
חיכיתי לתשובה פתאום פגעה בי העובדה "איפה צחי?" שאלתי בקול
מפוחד צחי הוא אחי הגדול הוא גם היה איתנו במכונית אבל הוא לא
רצה לבוא ללונה פארק הוא היה אמור לרדת בתל אביב להיפגש עם
חברים
שאלתי שוב "איפה צחי?" אמא אמרה שצחי בסדר שהוא ירד מהמכונית
בדיוק לפני ה...
לפני ה... מה שאלתי
כבר התחלתי להתעצבן שאלתי שוב לפני ה... מה?
אמא התחילה לבכות שוב, פניתי לאבא, הוא אמר לפני ה... לפני
הפיגוע אמר אבא
הייתי המומה לא זכרתי כלום עד עכשיו אבל פתאום נזכרתי בהכל בבת
אחת
היינו בדרך ללונה פארק, כרגיל רבתי עם צחי במושב האחורי הגענו
למקום המפגש של צחי והחברים שלו צחי ירד מהמכונים ואז ניזכר
שאין לו כסף אבא נתן לו שטר של חמישים ואמר לו מה שהוא תמיד
אומר כשהוא נותן כסף "אתה לא חייב לבזבז הכל אתה יודע" צחי אמר
שהוא יודע, והלך.
המשכנו לנסוע אחרי עשר דקות הגענו, אבא החנה את המכונית
והתחלנו ללכת לכיוון הכניסה כששמענו צעקות "זהירות יש לו מטען"
"הוא מחבל!"  "זהירות!" אמא ואבא נכנסו לפאניקה אני לא הבנתי
מה קורה אבל הסתכלתי בשעון ראיתי שהשעה 15:30 והתאריך 9.12 יום
לפני היומולדת שלי ואז נזכרתי שנסענו לשם לכבוד היומולדת שלי.
לא הספקנו לברוח ואז - בום - הכל עלה באש אני זוכרת שראיתי
את המחבל הוא נראה כמו איש פשוט הוא היה לבוש חולצה קצרה
ומכנסי דגמ"ח משקפי שמש ו... שקית הייתה לו ביד שקית הוא הסתכל
בעצבנות לכל הכיוונים צעקתי לאבא "הנה הוא!, הנה הוא!" אבא לא
שם לב הוא היה עסוק בלהרגיע את אמא.
הכל נהייה מעורפל ומלא עשן שמעתי את אבא קורא לי ולאמא,
הדבר הבא שאני זוכרת זה שהתעוררתי פה, בבית החולים,
שוב הסתכלתי בשעון הפעם ראיתי שהתאריך הוא 15.12, הייתי מחוסרת
הכרה במשך שישה ימים
לא האמנתי, בגלל זה האחות שניכנסה בבוקר לחדר הייתה המומה
כשדיברתי.