אני ודני, לשבת שעה על המעקה של גשר הירקון,
להסתכל במים מסתכלים עלינו, מתישהו בצהריים של יום קיץ,
או לחילופין בעשר בבוקר של יום חורף גשום חזק. צריך קלוז'ר,
אבל רק כשייגמר לנו התסביך פיטר פן.
ייגמר לנו תסביך הפיטר פן?
מתי שייגמר אז נשב, ואחרי זה גם נקפוץ,
עם משקולות נייר לרגליים.
נגיע לארץ לעולם לא ואז נתלה את פיטר פן על הבית על העץ,
נתלה את כולם, כולל את האינדיאנים והפיראטים,
נריח את ניחוח סרחון גופותיהם,
ונראה את ציפורי הפגרים נתלות על כתפיהם ומנקרות את עיניהם.
אני אוכל תפוח ירוק, ודני, גלידת שוקולד של האגן-דאז.
ואח"כ נירה לעצמנו בראש, כי זהו, אין יותר למה לחיות,
נמות ונשכח ונשכח.
(we will forget and be forgotten)
ואולי מישהו יסדוק את אבן מצבתנו היבשה עם דמעה בודדת.
מתוסבך אחר של פיטר פן שיתנקש בגופותינו מקנאה
על שגזלנו מאיתו את הנקם.
(נכתב בעקבות תגובה לזה:http://stage.co.il/Stories/158859)