לפני הרבה הרבה שנים בעיר רחוקה חיי מלך מכוער, שחצן ורשע.
וכמו כל המלכים המכוערים, השחצנים והרשעים, גם המלך שלנו היה
בטוח שהוא, הוא המלך הכי יפה, צנוע, נדיב ורחמן, המלך היה
מתעלל בנתיניו, והממלכה הייתה שרויה בעוני וברעב.

יום אחד, שנראה כמו כל יום אחר, המלך ישב באולם הקבלה של
ארמונו, והכתיב גזירות ומסים חדשים על ממלכתו, הוא הכתיב גזרה
חדשה שבה אסר על אנשיו לאכול יותר מארוחה אחת ביום, הוא ליטף
את בטנו הגדולה וזמזם בהנאה "איזה גאון אני...איזה גאון..."
הרי אם נתיניו יוכלו פחות, לו, למלך, ישאר יותר! הוא הכתיב לשר
הראשון את חוק "מס הנשימה" חייך לעצמו וחשב "כמה שאני יפה
היום"...
פתאום, מבלי שאף אחד שם לב, לאולם הקבלה נכנס חתול.
סתם חתול.
ממוצע.
החתול התיישב באמצע האולם ובהה במלך, לאחר כרבע שעה המלכה ששמה
אליו לב ולחשה בשקט "חתול!". דממה השתררה בארמון, כולם חיכו
לתגובתו של המלך אשר ישב גם הוא בשקט ושקל איך עליו להגיב.
בשטח הממלכה לא היו באותה תקופה הרבה חתולים, לאחר שהמלך החליט
על "מס הפרווה" שכל חתול היה צריך לשלם, ומאחר שהחתולים לא
אוהבים להתעסק עם כסף, וגם כי אף חתול לא השתוקק להיפרד
מפרוותו האהובה, החתולים היגרו לממלכה השכנה.
המלך קרקר בגרונו ושאל את החתול  "ומי אתה?"
 -   "סתם חתול" ענה החתול
- "וכי יודע אתה שנכנסת לממלכתי ולא שלמת מס פרווה?!" שאל
המלך
- "יודע" גיחך החתול.
- "אני אערוף את ראשך!" התרעם המלך
- "וזה יהיה מאד חבל, כי אם תעשה זאת, הראש הכי חכם בממלכתך
יהיה ערוף" צחקק החתול, ניגש למלך ונתן מבט ארוך בעיניו.
- "אתה רומז, שאתה, חתול מסכן יותר חכם ממני?!" נרעד המלך,
שהיה בטוח, שהוא, הוא הכי חכם בעולם וגם היה משוכנע שכולם
חושבים כמוהו
-  "אני לא רומז, אני אומר" התחצף החתול
המלכה נתנה מבט מפוחד בחתול שגזר את סופו באותו הרגע, שתי
גבירות התעלפו מרוב פחד והילדים בארמון התחילו לבכות בשקט.
המלך התחיל להזיע.
- " אם אתה כל כך חכם, חתול חצוף שכמוך" פלט לבסוף המלך
"תוכיח את זה. ואם לא תוכיח אני אתלה אותך על העמוד הראשי בעיר
מהזנב ותלמד פעם אחת ולתמיד מה זה להתחצף למלכים ובמיוחד למלך
גדול כמוני".
- "כמובן" חייך החתול "אפילו יש לי רעיון, אני אחוד לך חידה,
אם תדע לענות עליה, תתלה אותי כמו שרצית ואני אף אביא לך מתנות
מזהב ויהלומים בכמות כזאת, שתהפוך אותך, אדוני המלך, למלך הכי
עשיר בעולם" והחתול הוציא פתאום, אף אחד לא ראה מאיפה, טיק,
פתח אותו וזוהר הציף את כל הארמון, הפעם לא שתיים אלא כל
הגברות התעלפו, הגברים נאנחו והמלך המשיך להזיע. "אבל" המשיך
החתול "אם לא תפתור את חידתי, אני אחליף אותך על כס המלכות
ואמלוך במקומך"
- "בסדר" אמר המלך הטיפש שלא הצטיין במחשבה מרובה.
- "נתחיל?" שאל החתול.
- "תתחיל" ענה המלך, שאם היה רק טיפה יותר חכם, היה מבין כמה
מסוכן להתערב עם חתולים שאתה לא מכיר.
- " החידה הולכת ככה, איזוהי החיה, ההולכת בבוקר על ארבע,
בצוהריים על שתיים ובערב על שלוש?" חייך החתול.
המלך המשיך להזיע, הפעם מפחד, הוא התייעץ עם יועציו, אך גם להם
לא היה דבר חכם להגיד לו מאחר שהמלך אסר עליהם לקרוא, לכתוב או
ללכת לבית הספר באחד מן החוקים שלו (כיוון שפחד שיהיה מישהו
חכם ממנו), היועצים רק הסתכלו עליו בעיניים גדולות והזיעו יחד
עם המלך.
- "אני רואה שאתה לא חכם כפי ששיערת" גרגר החתול  "התשובה
לחידה שלי היא אתה אדוני המלך, אתה וכל בני האדם בכלל...אתם
הרי כל כך טיפשים, שלא מסוגלים לפתור חידה שאתם, הפתרון אליה!
האדם זוחל בילדותו על ארבע, הולך בבגרותו על שתיים ובזקנותו
נעזר במקל, הולך על שלוש!"
החתול התקרב למלך והסתכל ממושכות בעיניו, המלך קם לאיטו, כמו
מהופנט, והלך בשקט לדלת הארמון ולאחר שיצא, לא ראה אותו עוד
איש בממלכה, ואילו החתול, כמו בכל האגדות, נהפך לנסיך יפהיפה,
לקח את המלכה לאישה והם חיו באושר ועושר ומלכו בצדק וביושר.