הסכיתו נא לקטע הבא, השתלשלתי לי להנאתי מהצוהר בתקרת
הקתדרלה ושרקתי לי לחן עממי עליז. רגליי התנועעו להן בחופשיות
כשידיי משוכלות להן מאחורי הגב. השתהיתי לרגע כשריחפתי לי
במקום, רפרפתי קלות בעיניי, והמשכתי להשתלשל בעצלתיים, סביבי
התכתשו בחדווה לביאות מכונפות בקרנפים מפורפרים,הקרנפים נראו
מאושרים בלעיסת טפרי הלביאות, והלביאות געו מצחוק כשהקרנף מנשה
כמעט ונחנק מצפורן הלביאה רוחמה. כולם נשפכו גם כשראשו של
הקרנף ג'ק הותז במפגש עם המשור החשמלי שהשתולל משולח רסן ברחבי
הקתדרלה. חייכתי לעצמי בסלחנות והמשכתי לשרוק בעליזות. מאחורי
השתלשלו להם תריסר בבונים מצויים בסגנון חופשי ולהגו במומחיות.
מתחתיי, היישר מתחתיי שלשלו להם דא והא את נשמתם. פניו
המכורכמות של שפינוזה, העז החכם, הסגירו את תחושותיו הכנות
והוא ברח למערה, שם היה לו זמן לחשוב עם עצמו. הגעתי לקרקע
וזחלתי החוצה. בחוץ פיזזו הציפורים ובמקוריהן צווחו להן תולעים
נגוסות, הציפורים פרשו כנפיהן, ועופפו להן לדרכן במבנה שיצר את
המילה שלום בשמים, הייתי כה נרגש למראה הזה עד שהמחנק בגרון
עצר את נשימתי ונפחתי. למרבה הפלא נשמה נפוחה יכולה לכתוב, ואם
זה נשמע פלצני אז התנצלותי נתונה לכם מראש, אבל, ואני חייב
להוציא את זה - רוח טובה זה דבר חשוב מאד בחיים, ושקט, משמעו
לא תמיד מסריח.
   בתור נשמה גולגלתי או התגלגלתי לי מפה לשם ומשם לשם,
התוודאתי לדרדרים שראייתם המפוכחת ספקה לי נחמה, שבאותם רגעים
היתה, איך לומר, נחוצה מתמיד, ממש חבל שהם נשרפו. באחד הימים
כשהשמש קפחה חזק מהרגיל, צלצל אליי משיח שקר, הוא אמר לי שנמאס
לו, אז אמרתי לו שאני מבין אותו, אבל הוא חייב להחזיק מעמד,
ושאני מחזיק מהזקן העבות שלו, הוא כל כך התרגש שנשימתו נעתקה.
  אחת, שתיים שלוש אני אחשווראש צעק אחש, ווראש ענה לו, נעלב,
לא נכון, כחשן, אתה אפילו לא חצי, דגמלוח שראה את ההתייפחות
קרבה חש לשיחה, ונבח באירוניה, אחת, שתיים שלוש דג-מלוח, הוא
איחר את המועד, וכשהוא הסתובב דמעותיו של דנדי כבר הטביעו את
החמוס של אחש העריץ, וכנף מעילו של וראש הציצה מבין מלתעותיו
של דנדי, אוף הוא כל כך טוב במשחק סינן לו דגמלוח.(מאזיניי
הנכבדים, וודאי לא תאמינו, אך גם למאורע זה נשמתי הייתה עדה).
או-קיי איפה הייתי, במשחק. לא אלאה אתכם בכל הפרטים, ולמרות
שזה לא ספורטיבי בעליל, אדלג ישר לסוף, כלומר לתקציר: דגמלוח
הזריז הספיק להסתובב פעמיים, אך דנדי, שד משחת, קפא כל פעם על
מקומו בזמן וב-יים של הפעם הרביעית כבר ידע שיידע שובע.
  ואני, לא אדם עייף אני, אך נפשי נקעה מעט מתלאות הדרך, אז
איך אומרים, הנחתי את מקל הנדודים ושקטתי 40 שנה.