הבל, הבל, הבל.
לא אחרוז,
ולא אבנה,
כי הבל זה-
קין היה צריך להורגו.

משקם,
נשזר בצלצול פעמונים אין קץ,
נתפס בכנף פרפרים
אז באופק נשכב מצפה.
רוח אביב בהירה
עת בחוצות ההולכים רבים
ואין בם אלו שליבם אחד.

אז, נדמה, לא נותרו אלא
שעשועי לשון.
גם מילים פשוטות נותרו כמו
ריחות המאפיה או אולי
טעם מבטו של האופה הכחול
מול עיני הסופגות את השטף.

אכן, אש בערה בתנורו.
וודאי לא רק בין עצים גבוהים
הייתה בוערה,
לו לא דבר בי הבל זה
והכתיב בי רוח אדם
שאינו אני.