ביום שישי בצהרים, ירון ואני ישבנו לנו באיזה בית קפה אופנתי
חדש שנפתח בעיר, ירון הסתכל מסביב וחייך.
"מה זה החיוך הטיפשי הזה?" שאלתי, וחייכתי אליו חזרה.
"סתם" ירון ענה והמשיך לחייך, "חשבתי לעצמי, איזה יופי שביום
שישי בצהרים אנשים באים לשתות קפה ולא מפחדים מפיצוצים"
"פיצוצים?" שאלתי, "מה זה?".
ירון הסתכל עלי בצורה משונה: "נו, את יודעת, מחבלים,
פיגועים".
"מחבלים? אתה רואה יותר מידי סרטים של ג'יימס בונד!" עניתי
לו.
"תגידי לי, איפה את חייה??? כל יום מתפוצצים פה אנשים ואת
יושבת פה ולא יודעת על מה אני מדבר?"
ענה לי ירון בעצבנות, ולגם מהקפה שלו.
אחרי שירון קצת נרגע, שאלתי אותו איך הייתה המסיבה אתמול. ירון
הסתכל עלי במבט מוזר וטען שהוא לא יודע על מה אני מדברת.
"מסיבה? איזה מסיבה, מי יצא אתמול מהבית?".
שוב חייכתי "אתה טיפשון, היינו אתמול ביחד במסיבה, אני מאוד
נהנתי".
ירון תקע בי מבט של מאיפה באה המטורפת הזאת, ואני לא ידעתי
איפה לקבור את עצמי, איזה בושות הוא עושה לי.
ירון אמר שהוא חייב ללכת, ושאל אם אני זוכרת איפה הוא שם את
השכפ"ץ.
"שכפ"ץ??? אני לא יודעת אפילו מזה" עניתי לו במבט מבוהל. אני
ממש לא יודעת מה עובר על המסכן מאז שהוא חזר. הטיול שלו חירפן
אותו לגמרי, כאילו הוא לקח משהו.
סימנו למלצרית בתנועת יד שאנחנו רוצים חשבון.
חזרנו למכונית לא לפני שירון בדק כל אחד שעבר לידינו ברחוב,
והסתכל על גודל התיק שלו, ואפילו כשנכנסנו למכונית ירון בדק
אותה שמונה פעמים כדי לוודא שאין בה כל מיני דברים.
מסכן. לא רק שההורים שלו דפקו לו שם מטופש, אלא גם הטיול
לישראל דפק לו את המוח.
כבר עדיף לקחת זריקות נגד מלריה ולהגיע לפה, לפחות כאן בתאילנד
יש רק חיידקים.




נ.ב
תודה לעידן על העריכה המחודשת