נתחיל מקירצוף הידיים. אותן זרועות דקות ושריריות, מקור
גאוותך. הן עדיין לא עושות לך בעיות.
משם לצוואר- צוואר ארוך ממתיחה ארוכה של שנים ליד הבר.
והבטן, שפעם הייתה שטוחה והיום
אותות הזניחה מתחילים להיראות.
והכל לבן כל כך, כמו שלג, כמו חלב, כמו מוות.
והרגליים? איתן יש לך חשבון ארוך. הנה הברך עליה הזלת דמעות
רבות כל כך, והנה הקרסול-
כן, עדיין קצת נפוח וכנראה שלעולם לא יירפא כליל. זכרון כואב
מתערבב בתוך הנוסטלגיה והנה הופך לאחת מאותן חוויות חיים.
חשבון ארוך. רגליים שאת מעולם לא חושפת, אלא אם את חייבת. את
שונאת אותן, אבל את לא יכולה בלעדיהן. מרימה אותן לשחקים,
מותחת, מתעללת בהן עד תום- והן בתמורה מחזירות לך בכאבים,
כאבים שאת כבר מכורה להם.
את כועסת עליהן, הן כועסות עלייך, ולמרות הכל הן חלק ממך.
את הרי יודעת שסבון לא יעזור כאן. והשמפו הזהוב כבר נשפך על
רצפת האמבט החלקלקה.
כל פעם שאת נכנסת אל תוך אותה בועית לבנה-אפורה את תוהה אם
תצאי משם כמו שנכנסת. חזקה, עומדת על שתי רגלייך. הכל חלק מדי,
לא בטוח, ארעי.
ועכשו את תופסת את ראש המקלחת, ושוטפת, שוטפת הכל.