ואין לה חרב אפילו.
ביום שני, שמש וקוצים של חום
קמים לצורך הטירדה של שארית היום.
רצים ברחובות, תוקפים גלי גופי,
והם כולי כולם סרים למרותי.
ןאין לה שום מגן.
אני עומד שטוף, ספוג זיעה ואור.
חי לי את הרגע וקופא מקור.
הכפור בעצמותייך חודר אל ריאותיי,
ומוות של הרגע מתחיל שוב את חיי.
והנה היא תוקפת.
נחשול של גוף על רגל,
עמקים,הרים,פטמות ויתדות.
לשון אחת שוטפת ברעש עצמות.
הכל באקט מסיבי, בהפוגה של צהריים
כשיש לה רק עוד רגע, ולי יש שעתיים.
הקרב כמעט מוכרע, היא מובילה בפשע,
אני שוכב גמור, וגם ההיא כבר מתה,
ומוכנים לשוב ושוב להילחם.
אני אביר מוכן והיא-
אפילו חרב אין לה.