"עדיף מוות בחמש שניות,
מאשר מוות ב25 שנה".

כבר שנה אני כאן, אין יוצא ואין נכנס, אני נעול.
המקום קר, חשוך, קצת לח, תלוי בעונה, זה כבר שנה שאני כאן.
מתוך שינה אני שומט מחשבות שהיו פעם על העולם שבחוץ, איך היו
האנשים, איך היו המראות, הצלילים, וכאן, כאן יש רק חושך, אבק,
וקור, קור עז, הייתי צריך לדעת את זה, החטא ועונשו, ואני עכשיו
ממצא את העונש, קיבינימט, לא הייתי צריך להרוג אותו, אבל הוא
התחצף, הוא רצה את זה, הוא ביקש, התחנן, הייתי צריך להתעלם,
אבל לא!!, הוא היה ממשיך, אני מכיר אותו, הוא חי מזה, הוא
מכור, לעולם לא יפסיק, הוא רודף אותי, לא משנה מה אעשה, לא
משנה לאן אלך, הוא עוקב אחרי, עוקב כמו צל, מתחבא בין הבתים,
בין הדירות, משלט לשלט, מתמרור לתמרור, הוא מתחבא אפילו בתוך
אנשים, לא נותרה לי ברירה, הוא היה חייב ליפול.
אתם בטח יושבים עכשיו, מחייכים, חושבים שאני פראנואיד, שאני
ממציא דברים, שאני סתם פושע עלוב שסגור שם למטה, לא רוצים
לשמוע, לא רוצים לדעת - מתעלמים, אולי עדיף שכך, תדחיקו, אנשים
כמוני אתם רוצים להעלים מהחיים היפים והזוהרים שלכם, למה
ללכלך, נכון?, תשאירו נקי, ואם משהו נכנס, תעיפו אותו, תוציאו
אחוצה, אני סתם פושע עלוב, עוד מפר חוק עלוב שנתפס על פשע כזה
או אחר, יש כמונו ששונאים יותר ויש ששונאים פחות, אותי אתם
רוצים להרוג, וכמתוכנן,  לא נשאר לי הרבה זמן, אנשים כמוכם
שלחו אותי למוות, זה העונש הצפוי לי, אל תתפלאו, אל תרימו גבה,
יש במדינה הזאת עונש מוות, עונש לא רישמי, בעיקפין אפשר לומר,
הם מכניסים אותנו, ומחכים שנירקב, העונש הנורא מכולם, הם שמים
אותנו בתוך כלוב חשוך, הרחק מהתודעה, הרחק מכל עיין פקוחה,
הרחק מהתיקשורת, או מ"אמנסטי", הרחק מציבור, הרחק מבתי המשפט,
הרחק מהחוק, הם פושעים כמונו, הם רוצחים בדיוק כמוני.