חודש לפני שהשתחררתי, הרמטכ"ל קרא לי ללשכתו. כשנכנסתי הוא פתח
בקבוק שיבאס ומזג לי לכוס פלסטיק. "שב!" הוא ציווה בקול של
רמט"כלים. צנחתי לתוך הכיסא והבטתי בו מוכן לעימות. "שתה!" הוא
פקד ואני כיליתי במהירות את הוויסקי הטוב.
"ג'חנון, ידידי" הוא פתח בנימה סחבקית ואני הנחתי את כף ידי
מתחת לסנטר גם כדי להראות כאילו אני מקשיב בהבנה וגם כדי
לסנוור אותו עם הגורמט.
"אתה חודש לפני שחרור" הוא המשיך "ואני שמח לראות אותך יוצא
לאזרחות אדם בוגר ומיושב. לפני שלוש שנים הגעת אליי נער פרוע
ומרדן והיום אני מאושר לראות אותך צועד בגאון יחד עם רעך,
מחונך ובן תרבות." הבנתי מהר מאד שהוא צריך משהו לפי כל
החנפנות והחארטה הפלספנית על תהליך התלפלפותי. וואלה אם היינו
בשכונה או מחוץ למדים השקית של המעיים שלו הייתה מוגשת כשקיות
הפתעה ביומולדת של הבן שלו.
"אלי, תחתוך את הזיון שכל הזה כי הראש שלי פורפרה מהבוקר ואין
לי כוח לשמוע אשכנזית לפני ארוחת צהרים, מה אתה צריך?"
"ג'חנון, אני שמח שיש בינינו כימייה כזאת" הרמטכ"ל סינן ואני
יכולתי לראות שהעיניים שלו מבקשות דם, דם מרוקאי ועכשיו.
"אני ועוזה, אישתי היקרה" (היקרה עלק, היא כל כך יקרה שהוא
פוחד לבזבז אותה אז הוא משתמש בתחליפים) "נוסעים לחודש לארה"ב.
כידוע לך יש לנו שני צבים ואנו זקוקים לאדם אחראי ואמין שיעשה
להם בייבי-סיטר" הסתכלתי לרמטכ"ל ישר בחרבות, אם הקב"ן היה
יושב איתנו הוא היה נותן לו פטור ממחשבה מאומצת ואם הוא היה
חוקר אותו לעומק הוא היה נותן לו פטור מוחלט ממחשבה. איך בן
אדם בן חמישים שמנהל את צה"ל יכול להוציא מהפה כאלה שטויות,
אפילו אם אני אתאמץ אני לא אחשוב על בייבי סיטר לצבים.
"מה אני אגיד לך אלי, שיחקת אותה, בייבי סיטר לצבים, אחלה
הומור יש לך"
"ג'חנון אני מריח אלכוהול, שתית בתפקיד?"
"תגיד את מחוק? אתה נתת לי מהוויסקי לפני רגע."
"אז אתה מודה ששתית בתפקיד"
הבנתי אותו ולא הייתה לי ברירה. לחצתי לו את היד ושאלתי אם יש
מוסיקה שאלפרד ורבקה אוהבים והוא בשיא הרצינות ענה: "הם מתים
על אמדיאוס" אבל אני שמעתי אבי ביטר.
לפני שיצאתי אלי לחש באיום: "תראה ג'חנון, אני בשבילך אלוקים,
אני רואה דרכך. אם משהו יקרה לצבים שלי אתה תשתחרר מהצבא ישר
לפנסיה, יהיה לך וותק בכלא גדול כמו החור תחת של ההומואים
שיהיו איתך באגף."
אני מבין דברים ולכן כשהגעתי לביתם הקפדתי לרשום את כל ההוראות
של עוזה כי יש אנשים שלא כדאי להתעסק איתם. כששמעתי את השם
עוזה חשבתי שזה על שם התת מקלע אבל כשראיתי כמה היא מזכירה את
האווזה מהטלוויזיה הבנתי למה רמטכ"ל עם אווזה וצבים מתפרפר כל
הזמן.
לטייל עם צבים זה מעיק. שלוש פעמים ביום צריך לעשות איתם סיבוב
ברחוב עד שהם עושים את הצרכים שלהם ובשום אופן לא לתת להם
להסתובב בלי רצועה כי הם עלולים לרוץ לכביש. אלה היו ההוראות
המפורשות של עוזה.
שלוש פעמים ביום, שלוש שעות כל פעם, טיילתי ברחוב עם שתי
רצועות מחוברות לשני צבים. ג'ינו כהן משיכון המזרח מחכה ששני
צבים נובורישים יחרבנו ויעשו פיפי ואז מנגב להם עם ספוגית
לחה.
ביום שהרמטכ"ל והאווזה היו אמורים לחזור, בעודי מטייל עם צבי
הנינג'ה הבחנתי במשולש הכי נובורישי בכל צהלה עומד בתחנת
האוטובוס. היא הייתה יפה כמו תפוח בסופרמרקט ברמת אביב ג'. מי
שטייל בחייו עם צבים מבין בוודאי שזה קצת פוגע בדימוי העצמי,
אז לא העזתי להרים אליה מבט. אבל מה לעשות רגלים כאלה לא רואים
כל יום אז גנבתי מבט ואחרי שהבנתי שהיא חייכה אליי גנבתי עוד
אחד ממש ארוך. מה אני אגיד לכם הפשע משתלם.
נקרעתי בין המחויבות שלי לשני צבים שהולכים במהירות התנועה
במחלף גלילות בשעות העומס לבין משולש הזהב. איך רציתי לבדוק את
הזויות במשולש שלה. חשבתי להזמין אותה לארוחה צרפתית מעשה ידיי
- רגלי צבים ברוטב.
"אלפרד תזדרז" לחשתי לו והוא באמת התאמץ, מעולם לא האמנתי
ששישה מטרים יכולים להיות ארוכים כל כך.
מהו הטווח המינימלי לשיחה? הרי לצעוק לה ברחוב האשכנזי הזה את
כל הפתיחות שלי יהיה די מביך. אחרי רבע שעה רבקה ואלפרד התחילו
להתנשף ואני ראיתי ממרחק מאתיים ושישים סנטימטר שיש לי עסק עם
בלונדינית אמיתית ולא סתם אלא שני מטר גובה עם ריאות יותר
גדולות מהמוח של אילנה דיין.
"תגידי זה כאב?" צעקתי - אמרתי
"מה?" היא ענתה בסקרנות אמיתית
"כשנפלת מגן עדן"
היא חייכה ולי התמוטטו שני חדרים בלב. רק בבועה שלהם עוד לא
מכירים את הפתיחה הזאת.
"אפשר להזמין אותך לקפה?"
"בשמחה" היא ענתה ואני ביקשתי את הטלפון שלה ממרחק של יותר
משני מטר. חצי צהלה עמדה בשקט כאילו זה קונצרט או מופע בלט,
כולם סקרנים לדעת מה יהיה הסוף בפרק האחרון של סלסטה בו מתחיל
הברברי עם בת האצולה.
"אתה רושם?" היא שאלה ואני הנהנתי כמו חולה פרקינסון ואז הלא
יאומן התרחש. הרגשתי משיכה עזה מכיוון הצבים וכשהבטתי לאחור
ראיתי שני צבים מזנקים ורצים בקצב מטורף אל שתי דמויות שקראו
להם. הרמטכ"ל ואישתו חייכו אליהם באושר, אני רדפתי אחרי הצבים
והאוטובוס של התפוח שלי הגיח מהכביש הראשי. הצבים זינקו ביחד
אל הכביש מטרים ספורים מהרמטכ"ל ואישתו הנחרדים. הם ביקשו
לחצות את הכביש אל זרועות בעליהם האהובים. האוטובוס הידק אותם
לאספלט והקפיד לעשות את זה גם עם הגלגלים האחוריים. כשהבטתי
לאחור, שניות ספורות לאחר מכן, התפוח שלי נעלם אל תוך האוטובוס
ומייד הרמטכ"ל צווח באוזניי רצף ארוך של איומים.

כל פעם שהחבר'ה מהאגף אנסו אותי בכלא, הם הכריחו אותי להודות
שאני משקר וצבים לא יכולים לרוץ, אבל אני לא יכולתי לשכוח את
המחזה המבעית וכל הזמן רצו לי באוזניים המנגינות המעצבנות של
אמדיאוס.