ישבנו לנו שעונים על הקיר, גבי אל חזהו, שפתיו צמודות לצווארי,
לא מנשקות אותו, כמו כל כוונתו ביושבו עמי במקום כזה, בשעה כזו
של הלילה, הייתה להתגרות בי. יש לו חברה, והיא אוהבת אותו,
ולמרות שהיא מאד יפה, הוא לא מרגיש כלפיה שום דבר, ורק מהפחד
לפגוע בה הוא ממשיך להוליך אותה שולל. כמובן שהוא לא חושב שהוא
מוליך אותה שולל, בסך הכל הוא מתייחס אליה יפה. הוא הזיז
אצבעות הססניות לכיוון חזי, כשעשה לי מסאג', ואני, ללא התנגדות
(אם כי גם ללא עידוד), הנחתי לו למשכני אליו, לחבקני, וכשעיני
נעצמו לחשתי לו "אם לא הייתי צריכה לקום לעבודה בשש בבוקר,
הייתי יכולה להישאר פה ככה כל הלילה". זאת הייתה האמת, והוא
אמר שגם הוא לא יכול לחשוב על אף מקום אחר בו היה מעדיף להיות
עכשיו. שאלתי את עצמי אם זה כולל את החברה שלו, אבל העדפתי
לשתוק. הוא המשיך כמעט לגעת בי.

מסיבת יום ההולדת של חברה משותפת הייתה מוצלחת, ובסופה מצאתי
את עצמי מבקשת מליאור שייקח אותי הביתה, למרות שיכולתי להצטרף
לכל אחת מהמכוניות שיצאו לכיוון ביתי באותה שעה. הוא מצא את
עצמו מסכים, אך באותו רגע לא חשבתי שאולי גם הוא לא חשב על מה
שעלול לקרות אם נהיה לבד, אחרי חודשים של פלרטוטים, שעלי
להודות שהתגעגעתי אליהם מאז שהמופע עלה וגם ירד והחזרות
הסתיימו. הוא עצר את המכונית ליד גן משחקים, וכעבור שעה עדיין
ישבנו זה מול זה על הסחרחרה, ודיברנו עליה. "ככל שהייתי רוצה
להישאר אדם מוסרי אשר מעולם לא בגד בבחורה [כמה שמחתי לשמוע
זאת], אני יודע שבמקרה ומישהי הייתה מנסה לפתות אותי עכשיו,
היא כנראה הייתה מצליחה". אילולי עיניו הנעוצות עמוק בתוך שלי,
ואילולי ידו שלפתע ליטפה את רגלי, לא הייתי משערת אף לא לרגע
שדבריו חרגו ממסגרת של שיחה נורמלית בין ידידים טובים יחסית.
הוא המשיך להסתכל לי בעיניים, גופו נטה לפנים, ואני החלטתי
להעביר נושא לפני שהרס מוסריותו של בחור תמים יתווסף לערמת
החטאים האינסופית המכבידה על מצפוני. ולמרות זאת, כשהוא החנה
את המכונית מול הבניין שלי, חלפתי על פני דלת הכניסה והגעתי על
הקיר האחורי, שמשטח הבטון הקטן שצמוד אליו מוקף במה שפעם היה
שדה קוצים, ועכשיו הוא ערמת עצים השייכים לאתר הבניה הסמוך. כך
או כך, פנס הרחוב הקרוב ביותר נמצא מעבר לכביש. כתפי באמת היו
קצת תפוסות, והשמים באמת יפים הלילה. לאט לאט הרגשתי שעיני
נעצמות, והוא המשיך לעסות את גבי, למרות שמחר יום עבודה ושנינו
זקוקים למעט שעות השינה שנותרו בלילה זה. כשפקחתי את עיני
ראיתי שהמרחק בין שפתינו כמעט ונעלם, אך המחשבה על המחשבות
שבטח מתרוצצות בראשו ברגע זה שעשעה אותי מכדי לעשות משהו
בנידון, אז עצמתי אותן בחזרה.

כעבור כמה ימים הזכרתי לו שכבר שבועות אני מבטיחה להכין לו
ארוחת צהריים, אז כדאי שיבוא לבקר אותי, עכשיו שהסתיימו
הבחינות ושוב יש לי זמן לבשל. הוא גמגם שזה יפריע להדר, ואני
צחקתי, כי למה הוא כל כך דואג להפריע לה אם הוא בכלל לא רוצה
להישאר אתה? הוא טען שמעולם לא טען שהוא רוצה לעזוב אותה, אלא
רק שהוא לא יודע אם הוא אוהב אותה. אני תוהה אם העובדה
שהתנשקנו באותו ערב היא שגרמה לו לשנות את דעתו. אותו שאלתי רק
למה הוא בוגד בה, אם היא בעצם כן חשובה. "רק שתדעי, סיפרתי לה.
כן, היא עדיין איתי. הסברתי לה שזו הייתה טעות, התנצלתי, והיא
הבינה". כך או כך, קבענו את ההזמנה לערב שלמחרת, והוא שכח, כך
הוא טוען, ועכשיו הוא לא מתקשר. כך שכל הרעיונות שהכנתי לכבוד
הפגישה שלנו, איך אסביר לו שלא תכננתי את הנשיקה, ושמה שקרה לא
שינה את העובדה שכל מה שחשוב לי הוא הידידות שלנו - התגלו
כמאמץ מיותר. מבחינתו - אני כרגע זאת שכמעט הרסה לו את אשליית
המוסר המתוקה שלו, אבל רק כמעט - הרי הוא סיפר והתנצל, ועכשיו
הכל שוב בסדר. מה שכן - באמת חבל לי. הוא היה ידיד טוב, ויחסרו
לי הבדיחות שלו, השיחות הליליות, ויותר מכל- שרירי הבטן
המסותתים. אבל אני מניחה שאין מה לעשות, ככה זה עם גברים, תמיד
הם רואים אהבה בעיניים שלהן...