נתחיל בהקדמה. אני לא נוהגת לכתוב הקדמות אבל הייתי חייבת.
תאומי הוירטואלי נתן לי פעם אתגר מעניין. לכתוב סצנת מין בלי
ליפול לקלישאות. כלומר - בלי התבטאויות א-לה אייל מגד/פטריק
קים, בלי טורים אירוטיים בעיתון, בלי תחרות Y-NET לכתיבה
אירוטית, בלי ספרים של תחנה מרכזית. לכתוב משהו שונה לחלוטין
שגם ירגיש כמו מין. מודה ומתוודה - כתבתי כתיבה אירוטית מצויה
במסגרות שונות ומשונות שאולי ניגע בהם בהמשך (מה זה אולי, זה
מוביל לשם). אח"כ הראה לי תאומי היקר כמה זה פשוט ובנאלי לאלתר
דברים כאלה. בשביל לגוון הוא הביא לי קטע שהוא כתב לתרגל את
עצמו שבו הוא כותב סצינת פורנו קשה בעברית גבוהה של ביאליק
וטשרנחובסקי. מאוד מצחיק, נהניתי מכל רגע, אף אחד אחר לא יראה
את זה בחיים כי זה משהו שמקדים את רמת המתירנות המקומית
והעולמית בכמה מאות שנים ותאומי הוירטואלי נחבא אל הכלים
מטבעו. אז הנה אני מול האתגר ולמזלי אני במצב רוח טוב. הוא
העיר לי בדרך אגב שאפשר היה בלי קטע של סקס כאן אבל החלטתי
כבר. אמרתי לו שזה משמעותי לעלילה וזה יהיה בטוב טעם. הוא טען
כנגד שכשאני אהיה מבוגרת יותר זה יפריע לי ואני אצטרך להסביר
לילדים שלי שהייתי צעירה וטיפשה. מישהו נסחף. לא נורא.

עוד משהו חשוב. אם לא קראתם את החלקים הקודמים אתם נכנסתם
באמצע הסרט. אני יודעת שיש אנשים שפותחים את הסרט בדקה השלושים
בשביל לראות את סצינת המין. אבל תהיה לכם חוויה של סרט פורנו
פולני (למי שמכיר את הבדיחה).

שלכם בהוקרה
דלית ספיר


בימי שני אנחנו מזדיינים. לא עושים אהבה, לא מתעלסים, לא
לומדים את רזי הגוף, לא מקיימים יחסים, לא נמצאים במצב
אינטימי, לא הופכים לחיה עם שמונה הגפיים, לא עוסקים בתשמישי
מיטה, לא עושים את זה. אנחנו מזדיינים. עד היום לא היתה בעיה.
אבל הנה אני מגיעה למצב הלא טוב הזה שבו אני לא בטוחה שאני
רוצה או שבכלל אני צריכה להיות פה. כתבתי ופירטתי וזה נמצא
פרגמנט מעל ואני יושבת במטבח, השעון מראה על שש וחצי וכל כך
שקט שאני שומעת את הדלת של המכונית נטרקת. אני יושבת בחלוק. רק
עכשיו שמתי לב שאני לובשת אותו. אני אמורה לשבת עם חלוק כשהוא
מגיע. תכננתי לזעזע אותו כי אני כועסת ולשבור את המיתוס אבל
אני מוצאת את עצמי, רבע שעה אחרי שגמרתי להתקלח וכשהיה לי
מספיק זמן להתחיל לעשות דברים אחרים, נמצאת איפה שאני אמורה
להיות. אני מוצאת את עצמי יושבת במטבח עם חלוק. אפילו כוס של
משהו לשתות לא מזגתי לעצמי בשביל שיהיה לי תרוץ להיות במטבח עם
חלוק. הוא אמור להיכנס, מריח כולו טוב כי הוא התקלח בחדר כושר
לפני שהוא הגיע. ואנחנו אמורים להזדיין.

בימי שני אנחנו מזדיינים. זה הנוהל. בלי חוכמות, בלי הכנות
מקדימות, בלי דיבורים, בלי קדימונים, בלי לשאול איך היה היום
שלך ומה הרכילות בפקולטה, בלי סמול-טוק, בלי ביג-טוק, בלי שום
טוק. זה יום שני ובימי שני אנחנו מזדיינים. המנעול חורק והדלת
נפתחת. הוא מגיע. לבוש מינימלית. גם בחורף הוא מגיע לבוש
מינימלית. אין לי כוח לעניבות וכפתורים בימי שני. יש רגע אחד
של שתיקה. רגע שעד עכשיו לא היה שם שנתיים. רגע שעובר והוא זז
לכיווני. אנחנו מתנשקים. יותר משבוע שלא התנשקנו והיה חסר לי.
הוא מרים אותי בעדינות מהכיסא והחלוק שלי גולש. אני הייתי
אמורה להתנגד ולשבור את הקסם אבל אני לא. בעיה. יד אחת הולכת
מתחת לברכיים שלי ואני מרחפת לכיוון המיטה. הפה שלי קצת עסוק
ועובד אוטומטית אז הלך הסיכוי לנאומים עד לשלב ב' שבו הוא מניח
אותי על המיטה (לפעמים הוא זורק אותי וישר קופץ עלי אבל זה
לבחירתו החלק הזה). הבגדים המינימליים שלו יורדים. הוא מנשק
אותי עוד נשיקה אחת ארוכה ומתחיל לרדת במורד הגוף. אני לא
מלטפת לו את הראש. אולי עכשיו הוא ירגיש שמשהו לא בסדר. אבל זה
לא בדיוק מפריע לו. הוא עובר לשדיים לביקור קצר וממשיך לאיזור
הטבור. נקודה רגישה אצלי והוא מתעכב אצלה הרבה יותר מהרגיל.
אני מתחילה ללטף לו את הראש למרות שהייתי אמורה להתחיל לדבר
ואם הוא לא מקשיב למשוך לו את הראש. אני מלטפת לו את הראש
במקום. הוא יורד עוד למטה אבל אין לו שם הרבה עבודה כי גם הגוף
שלי יודע שהיום זה יום שני ובימי שני אנחנו מזדיינים.

בימי שני אנחנו מזדיינים. בלי יין או בירות, בלי סיגריות או
ג'וינטים, בלי גלידה מוקה או מעדן חלב דיאטטי, בלי תחרה או
משי, בלי ביריות או חזיות. אנחנו פשוט מזדיינים. ולא חשוב כמה
אני משתדלת אני לא מצליחה להיות פריג'ידית. הרגליים שלי זזות
לצדדים בשביל לקבל את הגוף שלו ומתקמרות עד למפגש ביניהן
מאחורי גבו. הוא גולש לאט לתוכי ומנשק אותי והידיים שלו מלטפות
לי את הפנים ומסדרות לי את השיער הצידה שלא יפריע. ואני מרגישה
אותו נכנס ויוצא והגוף שלי מגיב אליו אוטומטית, מתוך הרגל.
ונפלטת לי אנחה קטנה שלא תכננתי להוציא והוא מנשק אותי עוד
פעם. והגופות שלנו זזים בקצב כמה זמן. הידיים שלו גולשות אל
מאחורי הכתפיים שלי והוא נשען אחורה ומושך אותי איתו. הוא יושב
על הברכיים ואני עליו וזאת תנוחה קצת נדירה כי כרגיל אחד
מאיתנו שוכב וזה נראה לי קצת חריג כי היום זה יום שני ובימי
שני אנחנו מזדיינים.

בימי שני אנחנו מזדיינים. בלי משחקי תפקידים, בלי צעיפים, בלי
דברים שהם מחוץ למיטה ואפילו בלי לשנות בה כיוון, בלי תנוחות
מיוחדות, בלי תלבושות מיוחדות, בלי מוזיקת רקע. מזדיינים וזהו.
הוא קובר את הראש שלו בתוך הציצים שעכשיו מקבלים טיפול יותר
ממוקד. יד אחת שלו מפסיקה לתמוך בגב שלי ועוברת לעזור בצד שמאל
כי צד ימין שלי יותר רגיש והשפתיים שלו גולשות אליו. אני
מתחילה להרגיש טיפה יותר חמימה וזה אומר שהגיע הזמן להתרכז אז
אני שולחת יד אחת לשיער שלו ומרימה לו את הראש ומנשקת אותו
והלך לי כל הזעם ואני אוהבת אותו עוד פעם ואני רואה בעיניים
שלו שהוא אוהב אותי ואני מתרכזת בעצמי ומרגישה שהעולם יוצא
מאיפוס לכמה זמן, הרבה יותר מהרגיל. כמו שהוא תמיד יוצא מאיפוס
הרבה יותר מהרגיל בימי שני. כי בימי שני אנחנו מזדיינים.

בימי שני אנחנו מזדיינים. לא עושים שום דבר אחר ולא מנסים שום
דבר אחר. אני מתגרה ממנו והוא מתגרה ממני. לא מאיך שהגוף שלי
יפה ולא מאיך שהגוף שלו שרירי. לא מהפנים שלי ולא מהעיניים
שלו. אני נדלקת ממנו והוא ממני. ביום שאנחנו נפסיק להתגרות אחד
מהשני נטו, בלי תוספות, העסק נגמר. ככה קבענו בהתחלה. ככה זה
נשמר. ככה אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להיות ביחד למרות הכל.
כשהעולם חוזר לפוקוס אני שמה לב שהרגשתי שהוא גמר ביחד איתי.
זה קורה כמובן רק בימי שני. הוא מניח אותי בעדינות על המזרון
שאני ארגע קצת ופתאום הוא מושיט את היד אל השלט של הרדיו, בוחר
שם כפתור, מהר ובלי לחשוב הרבה או להביט על המכשיר וזה יום שני
ובדיוק סיימנו סיבוב ראשון והוא שם מוזיקה ? יוני רכטר שר
פתאום את השיר היחיד ששנינו אוהבים ובביצוע ששנינו מעדיפים
ו"בלעדייך" שהוא אולי הדבר היחיד שהייתי מכניסה לקדושת יום שני
ממלא את החדר והוא אומר לי 'אני רוצה בך' ביחד עם השיר ומוציא
משום מקום טבעת נישואין.