[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דלית ספיר
/
הלבנים והלבנות

עכשיו את יודעת, היו סימנים אצלו תמיד, את לא מופתעת. שלב
הסיכומים, דלית. השלב שבו בודקים את הזווית הנכונה וחותכים
במכת סכין טובה את כל החוטים המקשרים. "אצלי ?" את עונה לשיחת
חולין מאנשים שנמצאים בירח דבש. "אצלי הכל בסדר". השבוע הלכת
לסרט. הצגה ראשונה. לבד. ישבת בקולנוע החשוך בשתיים וחצי וראית
את ג'ורג' קלוני ובראד פיט שודדים כספות כי זה מה שמצאת. הדלקת
סיגרלה מחבילה חצי גמורה. "סליחה גבירתי" אמר הסדרן. "אסור כאן
לעשן". הסתכלת עליו. "זה בסדר" אמרת לו לאיטך. "אני לא אגלה.
קח אחת". ישבתם בשתיקה ועישנתם. בהפסקה גילית שהפסיקו למכור
סוכריות גומי יין במזנון. התאום שלך הגדיר אותן בתור הפופקורן
של אניני הטעם אבל אף פעם לא ראית את עצמך מורידה
שקית ליד אנשים אחרים. "מה הסיכוי שתוכל לארגן לי פאקט גומי
יין בתמורה לחצי חבילת סיגרלות ?" שאלת את הסדרן. התענגת על
סיגרלה אחרונה וממתקים במשך חצי סרט שני. הסרט הסתיים וקניון
עזריאלי נפרש לפנייך, בשעת צהריים מנומנמת של יום ג'. הרגשת
אבודה במרחב הגדול מדי  אז נכנסת לחנות תיקים כי היתה שם מוכרת
יפה שנראתה לא מתאימה לנוף.

"איך היה היום שלך ?" הוא שאל בערב. "קניתי תיק חדש". "את
כועסת על משהו ?" הוא שאל. השאלה הכי מעצבנת שאנשים יכולים
לשאול. תיקון. השאלה הכי מעצבנת זה "את כועסת עלי ?". שאלה שבן
זוג לא אמור לשאול. הוא אמור לדעת. "סתם. היתה שביתה
באוניבריסטה אז לא היה לי מה לעשות שם ואף אחד לא בא לדבר איתי
בשעת קבלה". אף פעם לא באים לדבר איתך בשעת קבלה. אלא אם הם
באים להתחיל איתך או סתם לשטוף את העיניים או לחפש תירוץ
שתכירי אותם ותגידי להם שלום במסדרון. הוא יוצא מהנחה שהיום את
לא מתקשרת עם הסביבה ונותן לך את השקט שלך.

ביום רביעי גילית שעדיין אין לך מה לחפש באוניברסיטה אז נסעת
לבת דודה שלך בצפון. שיחקת שש-בש עם בעלה ובערב עשיתן טיול
בחוף הים. איחרת את הרכבת בכוונה ונשארת לישון אצלה. החופשה
הספונטנית המשיכה עוד יום. "היא צריכה קצת שקט" שמעת אותה
לוחשת לבעלה. מכיוון ששניהם אנשים עובדים היה לך יום של שוטטות
בודדה במרחבים ירוקים ומטעי בננות. להפתעתך גילית שרעש של
גלים, מדשאות גדולות ומתנדבים שריריים כבר לא עושים לך את זה.
אפילו הג'וינט שקססת לך במהלך הבוקר לא השפיע הרבה.
אחר-הצהריים חזרת לדירה. הוא אסף אותך מהרכבת. נסעתם בשתיקה
יחסית. "הקפיצו אותי לסוף שבוע" היה המשפט המשמעותי היחיד שהוא
אמר. זה אומר שביום ראשון בעשר בלילה הוא יחזור, ייתן לך נשיקה
אם עדיין תהיי ערה, יעשה מקלחת ויילך לישון.

"אתם שנתיים ביחד ואף פעם לא רבתם ריב אמיתי. לא ויכוחים
מסכנים. ריב אמיתי. אמרתי לך שזה לא טוב" אמר התאום. "אני לא
רגילה לריב עם אנשים". "זה כי אנשים עושים מה שאת אומרת להם.
אבל הוא לא כזה". "טוב. אני לא יודעת איך לריב. בסדר ?".
"צריכה שאני אלמד אותך ?". התאום שלך יודע לריב. רבתם קצת
בשביל הנסיון. הוא הראה לך דגשים. איך לתעל את הזעם ואיך לא
לשכוח להוביל את הריב לאיפה שצריך. איך לקחת שתי נשימות בשביל
לא לאבד פוקוס ואיך לביים כעס על דברים שלא כועסים עליהם. לא
בדיוק השתלטת על הקטע של 'לא לומר דברים שאחר-כך מתחרטים
עליהם' ו'לשכוח מה שאמרו לך אנשים מתוך עצבים' ויצא שההדגמה
התפתחה לריב על אמת וחודש שלם לא דיברת עם התאום שלך אחרי זה.
(הוא לא היה צריך להגיד שאת חיה בשקר ומחביאה את מה שאת באמת
מהחבר שלך כי את פוחדת שהוא ייבהל. את לא היית צריכה להגיד
שהוא מדבר איתך רק בשביל לספק את החסך שלו באנשים שהוא יכול
לדבר איתם בלי להשתעמם לאורך זמן).

סוף השבוע עבר בכביסה. לא היה לך כוח להסתכל על לימודים. לא
היה לך כוח לגעת במחשב. לא היו לך מבחנים לבדוק או עבודות
לקרוא. שמת את אוסף קייט פירסון שעשית לעצמך כשעוד היתה לך
גישה לצורב והפרדת בין צבעים. התבוננת במכונת הכביסה במשך רבע
שעה וניסית להבין איך מפעילים אותה. הוא כרגיל עושה כביסה. את
תולה. כשהיית ברשות עצמך היית שמה את הכביסה שלך במקום
בשיינקין שעושים שם בשבילך את הכביסה תמורת סכום לא סימלי. רק
את פריטי הלבוש היותר אישיים שלך שלא רצית שמישהו ישים עליהם
ידיים או אפילו יידע שיש לך היית מכבסת לבד ביד בכיור.
שתים-עשרה שנה את לא גרה עם הורים ואת לא יודעת להפעיל מכונת
כביסה. לא רצית להתקשר אליו לשאול איך מפעילים. בכל מקרה הוא
היה אומר לך שלא צריך כי הוא חוזר ביום ראשון והוא יעשה אז חבל
על המאמץ של להתקשר אליו. לא רצית לכתוב לתאום כי בדיוק רבת
איתו. החברה הכי טובה שלך בירח דבש ולמרות שהיא תענה לא רצית
להשפיל את עצמך בטלפון. בכלל, כל החברות שלך לא רגילות שאת
מבקשת מהן עזרה. התקשרת למספר טלפון של הטכנאי שהיה מודבק על
המכונה אבל קיבלת משיבון שאמר שהמשרד סגור לסוף השבוע. התיישבת
על הרצפה מול המכונה והסתכלת לתוך התוף. אמרת לה "אני יודעת
שאת שלו אבל אם את לא תסבירי לי איך את עובדת ותוציאי את כל
הכביסה שלמה אני מחר תורמת אותך לבית לילדים חוסים ושם זה לא
תחרה וסאטן. שם זה בוץ וחיתולים".

ואז נזכרת. במכבסות ציבוריות יש הוראות לכביסה תלויות על הקיר.
לקחת בלוק דפים ועט, בחרת משקפי שמש שיתאימו ללוק "עקרת הבית
הסקסית שהלכה לקנות אבקת כביסה כי נגמר". יצאת מהבית והתיישבת
ברכב הגרוטאי שאת מחזיקה בגלל הסנטימנטים בלבד. "אני יודעת שזה
לא יום אי-זוגי וזה אפילו סוף שבוע ואתה רגיל לנוח אבל אתה
חייב להתניע בשבילי" אמרת לו. הוא התניע בפעם הראשונה. הורדת
את המגן של השמש בשביל לראות שאת לא נראית מוזנחת מדי. היו שם
שתי תמונות שלכם. אחת של שניכם מתנשקים שאיזה צלם רחוב בלונדון
צילם. השניה שלו מחבק אותך מאחור בטקס קבלת מאסטר שלך ויש לך
חיוך ממש מטומטם של אושר מהסוג שאי אפשר למחוק מהפנים, כי זה
אבא שלך שהגיע במיוחד מחו"ל שמצלם והחבר שלך שאת מאוהבת בו
איתך ובדיוק קיבלת תואר שני ואת על הגג של העולם.

סגרת את המגן של השמש. שחררת בלם-יד. התגלגלת לאיטך אל צהרי
יום ו' שלווים של מה שאת נוהגת להגדיר "סובחוז נטוש בפאתי גוש
דן". הכביש לא היה פקוק מדי אבל נהגים עדיין צפרו מדי פעם.
נהגים ישראלים מה תעשי להם. שלחת יד לעבר תיק היד שלך והוצאת
עפרון איפור אכול למחצה. שמת אותו בפה והפעלת את הרדיו. מסע
איטי ברחובות רמת גן גילה שתושבי עיר זאת מכבסים בבית. צפרת
שלוש פעמים כשעברת את הבורסה ליהלומים מתוך הרגל. שנים עברו
מאז היית פותחת את יום העבודה בתצפית מהקומה השלושים ומשהו אל
תחנת הרכבת והפיגומים של עזריאלי. שנים עברו מאז היתה לך עבודה
אמיתית. "למי צפרת חמודה ?" שאל טיפוס מפוקפק שנעצר עם טויוטה
חדשה לידך ברמזור. "לבן שלי. הוא  שם עם חברים שלו". "הבן שלך
? את לא נראית בגיל לילד". יופי. ערס עם יכולת חשיבה לוגית.
האם הניסים לא יפסיקו ? "מכוני כושר וקוסמטיקאיות" צעקת בחזרה
והמשכת לנסוע. הוא לא רדף אחרייך. משהו אחד על ערסים - יש להם
כבוד לנשים נשואות ובייחוד אמהות לילדים. לא שיהיה להם הרבה
כבוד אלייך בזמן הקרוב, נכון ? את רק בשקרים שלך יכולה להיות
נשואה פלוס.

חנית בכיכר דיזנגוף השוממה. המכבסה היתה ריקה מלבד בחורה שזופה
עם שיער שחור דליל. מתנדבת, הזדקפו חושייך. אולי תשכנעי אותה
לעשות לך כביסה. "נו קומפרנדה" היא חייכה בסלחנות. עם המזל שלך
נפלת על התיירת היחידה שלא יודעת אנגלית. העתקת את ההוראות.
הרגשת טיפשה כי הן היו בנאליות. "סניורה, פור פבור" ניגשה
אלייך הלטינית. היא הושיטה את ידה בפתאומיות והוציאה את עפרון
האיפור מבין שינייך. "פויזון" היא אמרה במבטא אנגלי קלוקל.
"כלבה" ענית לה וניסית לקחת אותו בחזרה בלי הצלחה. "סה אוקיי.
סה נו פויזון" ניסית לתקשר ללא הועיל. "סניורה נו". "סניוריטה"
תיקנת. "סניוריטה נו" היא שיפרה. "סה נו פויזון. מי דוקטורה.
קומפרנדה ?".  היא הביטה בך בספקנות. "דוקטורה באט נו סניורה
?". לא רק שהיא לא יודעת אנגלית, היא גם חשוכה. היה לך עפרון
נוסף במכונית אבל זה נהיה עקרוני. "מי לסבוסה" הימרת "מי לייק
וומן. יו פריטי". היא נתנה לך את העיפרון וברחה. את נותרת עם
עפרון איפור חצי אכול והמחשבה ששוב שיקרת והפעם לגבי מעמדך
האקדמי.

סגרת את התריסים בכל הבית. נתת לגוף שלך קצת מנוחה מבגדים.
מכונת הכביסה עשתה סל ראשון בלי לעשות בעיות. לפתע נראה לך שאת
והיא יכולות להיות ידידות טובות. להפתעתך היא גם הצליחה להיות
שקטה יותר ממה שאת זוכרת. כיבסת את הקומבינזונים וחבריהם כמיטב
המסורת בכיור. אבל את כל השאר השארת לחברתך החדשה. כיבסת גם את
הוילונות, שלוש שמלות ערב וניסית את ידך בצבעוניים מורכבים.
"ילדה טובה" אמרת לה בסיום התהליך שנמשך עד מוצ"ש וכלל כבד
בקר, ארוחת בוקר קונטיננטלית,  ספגטי עם רוטב שרצה להיות
אלי-אוליו, שישה-שבעה מאמרים שלא היה לך זמן אליהם וספונג'ה לא
צפויה. הבית היה נקי. הכביסה היתה מקופלת. ואם היו לך ילדים
ישנים במקום מחשב כבוי בחדר הנוסף שלכם היית מרגישה עקרת בית
למופת.

הבית היה שקט יומיים. אלוהים מגיע בשתיקות אמר לך מישהו קרוב
שאת צריכה לדבר איתו כי אין מישהו אחר שמבין אותך, אבל רבתם.
אלוהים מגיע בשתיקות ויש גיבוי תנ"כי לזה. מילאת אמבטיה חמה.
שקעת לתוכה. התחלת לבכות. לא בכית שלוש שנים ואז זה היה באמצע
הלילה על הספה הנפתחת של ההורים, כשאישתו של אחיך הגדול הפילה
את התינוק אחרי שבוע של אשפוז. את בוכה וזה קורה רק כשמשהו לא
בסדר עד כדי כך שזה אכפת לך באמת. דלית, חשבת, אין לך עתיד
איתו. תפסיקי לעשות את החיים שלכם יפים. תפסיקי להלבין את
החושך שאת נמצאת בו. את שיקרת לו על עצמך מהיום שנפגשתם. הוא
לא נתן לך כלום שלא יכולת להשיג בדרך אחרת. נתת צ'אנס לחבר
דומיננטי ותראי איפה את. הקריירה האקדמית שלך מאיטה. את עושה
הכל לבד בלית ברירה. את מסתירה חצי חיים ממנו ומשקרת לכל מי
שאת פוגשת. את יכולת להיות נשואה כבר שלוש פעמים. הם כולם
נשואים היום, כל האחרים. ואת, כל מה שהאמנת זה שזה מרגיש נכון
וסוף סוף לא צריך משחקים של כוח. זה מרגיש נכון כי הפעם את לא
צריכה לשלוט והוא לא אחד שיהיה מוכן שישלטו עליו. זה מרגיש
נכון כי התבטלת בפניו. כי את לא רצית יותר להיות מלכה והוא לא
יהיה עוד עבד. אז זה הרגיש נכון. את תברחי ותברחי מעצמך אבל
זאת את דלית. את לא נועדת להיות האישה הקטנה והמתוקה. הגיע
הזמן להיפטר מההתמכרות הזאת. הגיע הזמן להפסיק להיות מישהי
אחרת תרנגול הודו קר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני פשוט שונא
לומר אמרתי לכם



גרפומן
הסלוגנים
ברגע של אמת


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/02 4:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית ספיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה