הסתכלתי מסביב, הכל היה כל כך דומה. הכל הזכיר לי כל כך את
התקופה ההיא, שבה..
לא היה סדר, בכלל השולחן נראה כאלו עברו עליו כמה מלחמות עולם,
ושלא נתחיל בכלל לדבר על הבלגן שהתחולל לו מאחורי המיטה. כל
האוכל והמגזינים הארוטיים שיש בעולם היו שם, מקומטים, מלאי
אבק, ומעלים ריח נוראי.
בייאוש רב התחלתי לטאטא את החדר. אני שונאת אנשים שמרהטים את
כל החדרים הפרטיים באותו צבע של עץ. זה נראה לי כמו ניסיון
פתטי להיות תואמים. כמו כל הבנות האלו שלא ילכו לשום מקום בלי
שהנעליים שלהם יהיו תואמות לתיק שלהם, או משהו כזה.
"את מסתדרת שם?" הקול שאל אותי, ואני התנערתי מהמחשבות
המאשימות שלי. עניתי שהכל בסדר. לשאלות אם אני רוצה משהו לאכול
או לשתות אפילו כבר לא התייחסתי. אני שונאת שהם מרגישים שהם כל
כך מעליי, כל כך יותר נאורים וטובים ממני. רק בגל שהם מרוויחים
את הכסף שלהם בצורה פחות משפילה, לא נודדים מבית לבית, לא
דואגים מאיפה יבוא השקל הבא. כל מי שהייתי אצלו תמיד חשב שאני
איזו זקנה ענייה או משהו כזה. אני חושבת שזה בא בעיקר מזה שאני
לא מטפחת את עצמי. אני לא ענייה, יש לי דירה מאוד יפה ביציאה
מירושלים. ואני לא זקנה, אני בת 30 פחות שנה. אז מה אם אני לא
שמה על עצמי את הטרנדים האחרונים באופנה.
"סיימת שם?" הפעם קול מעצבן יותר. איזו אישה, לפי הקול בטח
מחומצנת, רוצה לדעת מתי אני מסתלקת מהטריטוריה שלה. ככה הן
נשים. הן ממש מפחדות מנשים אחרות שנמצאות בשטח שלהם. אולי הן
יותר אובססיביות מגברים על השטח שלהן. עדיין לא הבנתי למה זה
ככה. אני נורא אוהבת שאנשים נמצאים אצלי, ככה אני פחות לבד.
אני אף פעם לא שואלת אנשים מתי הם יוצאו מהבית שלי, בייחוד לא
חברות שלי מהמין הנשי.
אישה הופיעה בכנסיה לחדר. מחומצנת, כמובן. היא עמדה מולי
בסטרפלס ורוד מעצבן, שכמובן תאם לנעליי ספורט הורודות שלה,
ולתיק הורוד הפיצקלך שלה אפשר אולי להכניס לשם חצי שקל.
"נו," היא שאלה בקוצר רוח, "סיימת כבר כאן?". אני הרמתי את
העיניים העייפות שלי מהרצפה. כבר נמאס לי להשפיל אותן למטה,
לרצפה. נמאס לי להרגיש חייבת לכולם משהו. נמאס לי מההשפלה,
מהתחושה שאני כל כך פחות מכולם. הרמתי את המטאטא ונתתי לה אותו
בראש. היא הייתה המומה מידיי בשביל להגיב. המשכתי להכות אותה
עם המטאטא עד שהוא נשבר. אחר כך עברתי למגב, וראיתי את הדם שלה
ניתז לכל עבר. אחרי זמן מה היא הייתה שכובה על הרצפה חסרת רוח
חיים. הסתכלתי מסביב וחשבתי על כל הבלגן שעשיתי, שעכשיו אני
אצטרך לנקות.

הלכתי לכיוון היציאה, מיהרתי מאוד. חיכיתי בדלת שיביאו לי את
הכסף. כרגיל, רוצים לחסוך לעצמם כמה שקלים ומנסים להתמקח איתי.
אפילו פעם אחת לא לקחתי ממישהו את כל הכסף שהוא היה אמור לתת
לי. פשוט לא היה לי כוח לריב אתו. רצית כבר לעזוב את הבית ולא
לראות יותר את האנשים המעצבנים והסנובים האלו.
שנייה לפני שסגרתי אחרי את הדלת שמעתי את השם שלי. הסתובבתי.
"אז מתי תבואי לכאן שוב?" שאלה עם חיוך. חייכתי גם אני ואמרתי
"מתי שאת רוצה שאני אבוא שוב". שתיקה מביכה. ואז הוספתי "דרך
אגב, אני מתה על הסטרפלס שלך, מאיפה קנית אותו?"