עצב.
שתיקה.
יצירת פאר
הולכת ונרקמת.
קורמת עור וגידים.
וסירפדים, לענה ורוש.
קרומים של נוזלי התבגרות.
היא עוטפת אותי. חונקת, יונקת.
יצירת הפאר שלי, שירת חיי הפגומה.
זה בית ראשון ואחרון, בקול דממה דקה.
מכאן אשוב לחיות, ככל האדם, קרוב לאדמה.
אחפש שורשיי, לא אחקור דמעותי, עבורי, עבורה.
אטול מקלי, שק חפציי, אשים פעמיי לחולות נודדים,
שם נמצאת תקווה, שם, אומרים גאולה. השיר, לא נפלא.
"נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם", עיצרו שעון, מחו דמעה.