החלטתי לעזוב ומכול הבלאגן להתנתק,
אז כיביתי את הטלוויזיה ולא שמעתי חדשות,
הכול פתאום נדם והרעש השתתק,
לא רואים לא שומעים לא יודעים על הצרות,

המשכתי במסע הניתוק מהמציאות והזוועה,
ואחרי שהרדיו והטלוויזיה שידרו רק דממה,
הורדתי מעלי את משקפי הראיה,
והכול נהיה מטושטש ומרגיע,
לא צריך לדעת מי חולף על ידי,
וכל האנשים דומים אחד לשני,

אך עדיין השקט לא בנמצא,
וכך נסעתי לנמל התעופה,
ותפסתי מטוס לעבר השקיעה,
היעד לא ידוע,
אך אני הרבה יותר רגוע,

עת נחתנו במקום בלי שם מוכר,
תהיתי מה עושים עכשיו ומחר,
שהכול מטושטש וחסר משמעות,
אעצום את עיניי,
אסתום את אוזניי,
כי מי שלא רואה את העולם,
בשביל העולם הוא לא קיים.