מתוך יומן מסע בספרד

פרק ג' - מלחמת השוורים

יום אחד בעת ביקורי בעיר מאלגה שבדרום ספרד החלטתי לצפות
במלחמת שוורים. עמידה מקרוב על מסורת זו היא חובה של ממש
לתיירים המבקרים בחבל אנדלוסיה על כן רכשתי לי כרטיס זול למדי
במרומי הזירה. לאחר מספר דקות של הסברים בספרדית עילגת מצידי
ואנגלית עילגת מצד הנערה בקופה עלה בידי לרכוש כרטיס, אך
רגשותי לקראת האירוע היו מעורבים. כאשר צפיתי בתחרויות שכאלה
בטלויזיה הן מאוד סיקרנו אותי, אך מצד שני הפקת הנאה מהתעללות
בחיות היא לא חלק מהתפריט היומיומי שלי.

נבצר ממני להבין מדוע מכונה התחרות בשם "מלחמת שוורים", תהיתי
בעודי תופס את מקומי בקומה השניה, הריקה מאדם, ומחכה לאות
כלשהו להתחלת המופע. הרי השוורים לא נלחמים האחד בשני. גם בין
המאטדור לשור אין תחרות של ממש משום שבמלחמה תמיד מנצח צד אחד
או הצד השני ואילו במלחמת השוורים לעולם מנצח המאטדור ואילו
השור תמיד מוצא את מותו. אין כאן תחרות אלא התעללות לשמה מן
הסוג הגרוע ביותר. למעשה האפשרות היחידה של השור להנצל ממוות
בטוח היא לא לרדוף אחרי יריעת הבד האדומה. אם יפסיק השור להיות
שור ולא יתנהג כמצופה ממנו הוא יוחלף בשור אחר ולמעשה ישאר
בחיים. אך שור הוא שור הוא שור והתעללות היא התעללות אפילו אם
זו התעללות מסורתית של מאות בשנים.
זכור לי מקרה שהופיע יום אחד בעיתון, בעת שהותי בעיר גראנדה,
בו הצליח השור לנגח את המאטדור ולהפילו ארצה. אותו השור ניצל
לעת עתה משום שהוכרז כשור "מקולקל" ואילו המאטדור הפצוע הובהל
לבית החולים. אך אין לדאוג לו יתר על המידה - הוא התאושש מאז
אך הקריירה שלו טרם התאוששה ממכה שכזו.      

בתוך זירת המלחמה, הלא היא הקורידה (Corida de toros), עמלה
קבוצה של פועלים על יישור החול בעזרת כלי, שנראה לי כמו מגב
גדול, כפי שהם עושים לפני כל "קרב" - ממש כמו ברחבת החלקה על
הקרח. הקורידה מורכבת מחומה כפולה ועגולה. בין שתי החומות ישנו
מעבר מוגן המשמש את המאטדור, הטוררוס וכן צוות עוזרים הנותן
מענה מיידי לכל בעיה העלולה לצוץ, כמו למשל שור זועף התולש את
יריעת הבד האדומה מידי המאטדור, וכיוצא בהללו אסונות. החומה
הפנימית מכילה ארבע פתחים, שכל אחד מהם מכיל עוד קטע חומה קצר
המקביל לחומה החיצונית מלפניה ולמעשה מונע מהשור לצאת מהזירה
וכמו כן מגן על הטוררוס כשהם בורחים אל מאחוריה באבירות.
המאטדור לעומתם הוא בעל מעמד מכובד יותר והוא, במידת הצורך ואם
המעמד מחייב,  בוחר לרוץ ולקפוץ מעל החומה באלגנטיות מירבית.

לפתע, לקול תרועת חצוצרה, נכנסו לזירה ארבעה טוררוס. הם התהדרו
ביריעות בד ורודות בצידן החיצוני וצהובות בצידן הפנימי,
שהזכירו לי מעט גלידת פונץ'-בננה, אולי כדי להבהיר לכולם שהן
פחותות כבוד וחשיבות לעומת זו האדומה והמפורסמת של המאטדור.
לכל תרועה נוספת נפתח שער עץ, בצידה המרוחק של הזירה, ושור
זועם פרץ מתוכו. תפקידם של הטוררוס הוא להריץ את השור מצד לצד
ובמעגלים על מנת לעייפו. הם מושכים אותו אליהם בעזרת יריעות
הבד ובהתקרבו הם בורחים ומתחבאים מאחורי קטע החומה, האהוב
עליהם כל כך, והשור ממשיך ורץ לעבר הטוררו הבא.
כך שכל מה שנשאר למאטדור לעשות, למעשה, הוא פשוט לתקוע בגב
השור את חרבו, להיראות מאוד אמיץ ולחכות עד שזה יפול מעל
רגליו. אך עד לרגע הריגתו החגיגית של השור ישנם עוד מספר
גינוני טקס.

כעת זהו זמן הפיקאדור! לכל תרועה וברוב הפגנתיות, נכנס לזירה
הפיקאדור רכוב על סוס באצילות, בשעה שהטוררוס מעקבים את השור
בפינה, ממקומם מאוחרי החומה. הפיקאדור, ממרומי סוסו הלבוש
שיריון מהודר הנראה כהכלאה בין טנק לקופסת שימורים, תפקידו
לשלוף מעין חנית ולדקור אותו קלות בשור - עניין לא מכאיב שלא
עושה על השור רושם. מה שמתרחש לרוב הוא שהשור תוקע את קרניו
בשיריון של הסוס והפיקאדור מנסה להפריד ביניהם בעזרת החנית.
המחזה הסוריאליסטי משהו, בו לוקחים חלק שור סוס ואדם, נותר
בלתי מובן ומיסתורי בעיני גם לאחר שצפיתי בו שישה פעמים - פעם
אחת עבור כל שור שנרצח באותו ערב עמוס ומאושר. לך תבין מסורת.

לאחר הפיקאדור מגיע החלק המעניין ביותר בקרב, לדעתי. שלושת
הבנדריאס נכנסים לזירה. על כל אחד מהם לתקוע שני פיגיונות
גדולים צבעוניים מסורתיים ומוזרים למראה בגב השור. כל אחד מהם
בתורו נעמד במקום, מול השור, כשידיו פרושות לצדדים, כל אחת
אוחזת בפיגיון שכזה. השור באותו זמן עומד גם הוא ומתבונן באיש
המוזר בחזרה. לאחר מספר שניות הם פותחים בריצה אחד לעבר השני
שבסופה אמורים הפיגיונות להינעץ בגב השור מבלי ליפול. בסוף כל
התהליך מתנוססים ששת הפיגיונות מגב השור, מטלטלים בעליצות כה
קרקסית, שלא נפגעת אף לא מזרם הדם הניגר מגב השור, ואשר נראה
בבירור ממקומי הזול במרומי הזירה על אף שצבעו של השור שחור
הוא.

בסיום כל גינוני הטקס נכנס המאטדור לזירה, כולו חגיגיות, גופו
מתוח כמנהל קרקס, לבוש בגד גוף צמוד בגווני ורוד וצהוב מאותר
בקישוטי זהב, והוא אוחז בידו את יריעת הבד האדומה ובתוכה החרב,
הידועה לשימצה, בעזרתה יבצע את זממו.
בניגוד גמור למאטדור - יריבו השור עייף, שותת דם, נעוץ
פיגיונות והביצים שלו, שתלויים בתחתית בטנו ובימים טובים יותר
מטלטלים מצד לצד בעודו רץ להנאתו אחר פרות באחו, עולים מעלה
ומטה במהירות כה רבה בעודו מתנשף עד כי נדמה הוא לבוכנה או
למכונה כלשהי במפעל. אך המכונה המשומנת היחידה כאן היא המפעל
הספרדי רב השנים להרג שוורים, וכעת בא תורו של הטורו שלנו...
זהו השלב המפורסם בתחרות בו מריץ המטדור את השור מצד לצד בעזרת
הבד האדום המתנפנף וברקע נשמעים שלושה סוגי קולות; קול המאטדור
עצמו הצועק על השור, זעקות הכאב של השור הפצוע וקולות הקהל
הלטיני השואג "אולה!" בכל פעם שיריעת הבד עוברת מעל השור הרץ,
המשתומם בכל פעם לגלות שהאיש המעצבן שוב התחמק לו, וכולם נהנים
מהמופע החביב עליהם כל כך זה מאות בשנים. כולם חוץ מהשור.

לאחר שעשועים עקרים אלו שולף המאטדור את חרבו ובהינף ידו תוקע
אותה בגבו של השור כשזה עסוק באחד מניסיונותיו הכושלים לנגח את
המאטדור החמקמק. למען ההגינות יש לציין שלמאטדור לא חכם במיוחד
יש אינטיליגנציה רבה הרבה יותר מאשר לשור החכם ביותר. כמו כן
יש לציין למען היושר המקצועי שראייתו של השור אינה מהמשובחות
ואין הוא מסוגל להבחין במאטדור כלל כשזה עומד ומפנה את צידו
הזהוב לעבר השור, מאחר ובערמומיותם לובשים המאטדורים בגד
מסורתי שציבעו בהיר בצידיו ועל כן מתמזג ונבלע בצבע החול.
מיד לאחר שהחרב מצאה את מקומה הטבעי בגב השור קופצים עליו שני
טוררוס ומנפנפים את בדיהם הורודים משני צידי ראשו על מנת לבלבל
אותו ולעצבנו ברגעיו האחרונים עד אשר ימצא את גופתו המתה נגררת
אל מחוץ לזירה על ידי שיירת סוסים חגיגית, מלווה בצלילי
פעמונים, משל היתה זו קרקרתו של סנטה קלאוס בכבודו ובעצמו.

כשהשור המסכן נופל לבסוף מרגליו לכל תרועה רמה, ניגש אליו אחד
הנוכחים ותוקע פיגיון קטן ישירות לתוך מוחו. מאורע מפתיע זה
היה גורם לכל אחד, ולא רק לשור גוסס, ליפול על צידו, כשארבעת
רגליו באויר, חסר רוח חיים כסוס עץ ומבוזה עד מוות.
רצח זה, לפי כל כללי הטקס, מתרחש בכל סוף שבוע ובכל עיר בספרד,
מברצלונה הגדולה ועד הקטנה שבערי אנדלוסיה, ולא זאת בלבד שאין
איש מוצא כל פסול בשעשועים אלו (להוציא קבוצת מפגינים קטנה
בחוץ...), מוסיפים הם חטא על פשע ומצרפים תזמורת נערים ונערות
המנגנת לצלילי עבודת הקודש של המאטדור על מנת להנעים לו
במלאכתו. בשעה שנערי התזמורת השובבים אינם מנגנים הם משעשעים
את עצמם בחיקוי פעיות של שור בעזרת כלי הנשיפה. לפתע נשמעות
ברחבי הזירה קולות משונים הבוקעים היישר ממעמקי הטובה,
והחצוצרות. סימפוניה חייתית זו נפסקת רק לצעקותיו של המאסטרו -
"מה אתם עושים! חבורה של לוקוס!"

אך ישנו גם צד חיובי בענף ספורט עקוב מדם זה של מלחמת השוורים,
כך גיליתי, והוא, תחזיקו חזק, הבגד הצמוד שלובשים המאטדורים!
כן, כן באותו ערב המטאדורים המהוללים היו בני שבע-עשרה
בלבד(!). סיבה נהדרת לשבור קופת חיסכון קטנה ולקנות כרטיס
בקדמת ההתרחשות, קרוב ככל האפשר למוקד העניין, לצד נשיא המדינה
או המלך.
אם אתם קמצנים וישבתם רחוק מדי מכדי להעיף מבט במאטדור
וחבורתו, תשמחו בוודאי לשמוע שמייד עם פרישת רוחו של השור
מהרחבה פורצת חבורת המנצחים-מרצחים האלה בסיבוב ניצחון מסביב
לזירה.
כל ניסיון כתיבתי שאעשה לתאר את הליכתו הגאה של המאטדור ינחל
כישלון חרוץ. עליכם לנסוע לספרד ולראות את הדבר במו עינכם!
הליכתו טווסית משהו, צעדיו גדולים, זרועותיו מונפות אל על מעל
לראשו כשאצבעות כפות הידיים פסוקות, כל גופו מתוח וחיוך מרוח
על פניו כאילו בזה הרגע גבר על דרקון יורק אש. כולו צועק היה -
"אני מאצ'ו! אני מאצ'ו! ניצחתי את השור הרע!"...
מדי פעם הושלח פרח בודד על החול על ידי הקהל שישב בבמות ואחד
הטוררוס מיהר להרימו ולהביאו למאטדור וזה נישק אותו והשליכו
בחזרה אל זורקו באבירות. טקס זה עלול לקחת זמן רב יותר מאשר
מלחמת השוורים עצמה שעורכת בסך הכל כעשר דקות בממוצע. הליך זה
של הריגת שור וסיבוב ניצחון חוזר על עצמו שישה פעמים בערב עם
שישה שוורים שונים, ושישה מאטדורים מתחלפים, כאילו מצא גם
המאטדור את מותו במשחק.
עבור ביצוע מוצלח במיוחד מזכה עצמו המאטדור בפרס מיוחד - גביע
נצחון בדמות אוזנו של השור המת - אולי על מנת להניחה על השולחן
בסלון למען יראו וייראו. השור עצמו, אם אתם מעוניינים לדעת,
נזלל עוד באותו הערב במסעדה קרובה על ידי אותו קהל מורעב שזה
עתה צפה במלחמה.

יתרון נוסף של מלחמת השוורים הספרדית עולה לי לראש פתאום -
השחיטה היהודית נראית כמו גמילות חסדים לעומתה.