אתמול השתחררתי מהצבא והתחלתי את החיים. אני בכנות יכול לומר
שזה היה היום הכי שמח שהיה לי בחיים. בדיוק כמו שכולם סיפרו
שיהיה, בדיוק כמו שציפיתי שיהיה. הגעתי הביתה זרקתי את התיק על
הרצפה, ולקחתי נשימה ענקית, של אויר אזרחי לחלוטין. כזה של
רוגע, אושר וסוף של משהו בלתי נסבל. שלוש השנים הכי קשות שהיו
לי סוף סוף נגמרו. יותר לא אקום בשעות לא-שעות, יותר לא יצעקו
עליי על דברים כל כך מטומטמים, יותר לא אתעסק עם מפקדים
לא-אנשים. אני אדם עצמאי, אחראי, משוחרר. צריך להתחיל את
החיים. קצת לעבוד, טיול ענקי לאירופה, להתמסטל עד הגג, לזיין
את כל היפות בעיר, ליהנות כאילו מחר הכל נגמר. אבל בעצם, שום
דבר לא נגמר, הכל רק מתחיל. נסענו לפאב, אני וכמה חברים. הכל
הלך כמו שעון. חניה תוך שניה וחצי, שולחן תוך פחות, הבירה
הייתה בדיוק בטמפרטורה המתאימה, שכיף לשתות אבל לא צורב בגרון.
המלצרית הייתה חמודה וממש זריזה. ראיתי בחורה יפה, דיברתי
איתה, קיבלתי טלפון. אתמול השתחררתי מהצבא, והתחלתי את
החיים.

אתמול השתחררתי מהצבא והתחלתי את החיים. בכל הכנות אני אומר
לכם שממש לא ציפיתי שזה יגיע כל כך מהר. כולם אמרו לי שזה לא
זז, שהשלוש שנים האלה לא עוברות. ופתאום, כמו רכבת, זה פגע בי.
הגעתי הביתה וזרקתי את התיק על הרצפה. נשמתי עמוק, נשימה של אי
נוחות, כמעט מועקה, אתמול השתחררתי מהצבא. מה אני אעשה מחר
בבוקר? אני לא אתעורר בשש כדי לתפוס איזה אוטובוס שנוסע לקצה
העולם? איך אני אסתדר? מה אנשים עושים כל היום? מה, אני אלך
לעבוד? זהו? החיים שלי מתחילים? מה, הבחורה הבאה שאני אצא איתה
אמורה להיות ה"אחת"? אבל אני רק בן 21! אני לא מוכן לזה! איך
יכול להיות, שאני אקום בוקר אחד ואתחיל לחיות כמו כולם. יותר
גרוע, כמו מבוגר. אתמול השתחררתי מהצבא. אני לא מבוגר! אני
ילד, ילד שאוהב לעשן ולשתות ולרקוד כל הלילה. איך אני, אדם
שניזון מציניות, יכול לשבת מול איזה דביל אחד ולשכנע אותו
שהדבר היחיד שיכניס קצת היגיון וסדר לחיים שלי זה להפוך
המבורגרים בסניף שלו? או לענות למטומטמים שלא יודעים להשתמש
בפלאפונים, או הכי גרוע, לעמוד בכניסה של מסעדה ולהעמיד פני
קשוח שרק מחכה שמחבל ינסה להתפוצץ פה. אתמול השתחררתי מהצבא.
הגעתי לבית ריק. הוריי טסו לחול הבוקר ושכחו שאני מגיע. אל
תשאלו אותי למה הם לא חיכו לי. אני עדיין שואל את עצמי. אתמול
השתחררתי מהצבא וקיבלתי את החיים בבום לפנים. גם להשתחרר
לעולם הגדול, וגם לעשות את זה בכוחות עצמי בלי תמיכה ופינוקים
מההורים, תוך כדי שלל דאגות לגבי הבית, האוכל, אחי הקטן, וכל
הדברים המגעילים האלה שמבוגרים דואגים להם. אתמול השתחררתי
מהצבא. כמובן שהם התקשרו ואמרו לי מזל טוב ואני עניתי להם
באושר מזויף שאני שמח ומתרגש ולא מאמין ושיש לי אלף תוכניות
ושממש אין לי זמן לדבר איתם כי אני מתחיל את החיים. בשעה
הראשונה בהיתי בקיר. אחר כך בטלוויזיה. לאחר מכן חזרתי לבדוק
אם משהו השתנה בקיר. כאשר הרגשתי את הדמעה הראשונה מתאמצת
לצאת, הייתי חייב לצאת מהבית. הלכנו לפאב, אני וכמה חברים.
הכל, כמו המצב רוח שלי, היה על הפנים. לא הייתה חניה, חיכינו
בחוץ כמו אידיוטים כמעט שעה, קיבלנו שולחן מחורבן ליד
השירותים, חברים שלי צעקו עליי שאני אידיוט, ואיך שכולם מקנאים
בי, ואיך שהם מתים להשתחרר. המלצרית הייתה פרה מכוערת שבשמחה
רבה אמרה לי שנגמר להם הגולדסטאר. ראיתי בחורה יפה, קפאתי, לא
דיברתי איתה, לא קיבלתי טלפון. נכנסתי לדיכאון בלי אפשרות
לצאת. אתמול השתחררתי מהצבא, והתחלתי את החיים.

אתמול השתחררתי מהצבא והתחלתי את החיים. האמת היא, שאחרי כמה
ימים הכל נכנס לפרופורציה. הפחד מהעולם הגדול נעלם. לאט לאט
מבינים שאין לחץ. לא ממהרים לשום מקום. יש זמן ליהנות, לשתות,
לרקוד, לעשן. אולי לעבוד קצת תוך כדי, לחסוך כסף. טיול ענקי
לחו"ל, בחורות, סמים (לא יותר מדי, אמא לא אוהבת את זה), והרבה
ים, כיף ומסיבות. התחלתי ליהנות מהחיים. השגתי עבודה בתור סדרן
בקולנוע. גם בחורות, גם כסף לא רע, והכי טוב זה שאני רואה
סרטים כל הלילה ובסוף, הם משלמים לי, ולא ההפך. חבר שלי סידר
לי אחת מהמשרד שלו ואנחנו כבר יותר מחודשיים ביחד.  קוראים לה
תמר. היא בת 19, נראית נהדר, מצחיקה, אינטיליגנטית, פשוט
מושלמת. היא משתחררת עוד חודש ואנחנו טסים לאירופה. אולי קצת
מוקדם לומר, אבל אולי היא האחת. יש לי כסף, אני ביחסים טובים
עם ההורים, יש לי דירה בתל אביב, יש לי עבודה קלה, עם חבר'ה
טובים, יש לי חברה יפה שאוהבת אותי, יש לי חברים מצוינים שגם
הם אוהבים אותי. אולי עכשיו, אפשר להתחיל את החיים.

אתמול אישרו לי את הקבע ואמרו לי לחזור לצבא. מי בכלל רוצה
להתחיל את החיים?