הוא ישב בחדרו החשוך והתבונן בתקרה, היו מודבקים עליה זרחנים
שהוא הדליק, בעלי צורות מיוחדות ויפות.  את הנשק הוא כעת החזיק
בחוזקה, המחסנית הייתה כבר בפנים, על כורסתו הוא ישב, אותה הוא
קנה בכספו, והנשק היה בפיו.  שערו היה קצר, עיניו הכחולות דמעו
מעצב וידיו אחזו בנשקו בעוצמה, חבקו כאילו היה הדובי שאמו קנתה
לו בילדותו, דובי סגול וגדול בעל עיניים שחורות, שהיה חם ונעים
למגע, הוא אימצו לחזהו ודרכו.  בסלון הטלוויזיה דלקה, על הספה
הוא ישב, השיחה עם בנו עוד נשארה במוחו, והוא הצטער מאוד.  על
מילים יפות חשב, אל בנו הוא שוחח בראשו, ושניהם התחבקו,
התפייסו ואהבו שוב.  הוא הצטער על דבריו והיה כבר מוכן לעלות
לחדר בנו ולאוהבו לנצח.  מלמטה שמע את אביו עולה בריצה, הוא
אהבו מאוד וידע שהוא אוהב אותו גם כן, אך זאת הוא העדיף לשכוח,
ביחד עם הכל.  עיניו בהו בתקרה, האור נדלק והלבן האיר
בבהירותו, גופו לא זז מלבד אצבעו, שאת ההדק סחטה ברכות, צעקה
הדהדה בראשו, ועיניו הדומעות משכו את ראשו לחשכה.  ראשו היה
מוטל על הצד בידי אביו, דמעות זלגו על שערו האדום למחצה, פיו
הפעור הוציא נשימתו האחרונה, את אביו אהב, עוד ירייה נשמעה,
אותו אביו אהב, גופתו הקטנה של אביו הייתה מוטלת לצידו, כעת
מאמצת את נשקו כאת בנו ביום היוולדו.