החיים תופסים אותך לא ממש  מוכן כי אתה יכול להרגיש הכי טוב
העולם לרגע ושנייה אח"כ להרגיש לבד בעולם, ולדעתי בכל אופן,
זוהי מהות החיים, השינויים הבלתי צפויים האלה שהופכים את חיינו
לגן עדן וגיהנום עלי אדמות בו זמנית.
ואלו החיים שלי בזמן האחרון.
אני מתחילה להרגיש שממש אבל ממש אין לי מושג מה בעצם יקרה
בעוד דקות. בינתיים אין לי מסקנות, אני רוצה להתמודד אבל אני
גם רוצה להדחיק , אני רוצה שיהיה לי טוב אבל בד"כ רע לי, אני
טוענת שאני טיפוס אופטימי אבל אולי בעצם דיכאונית מבפנים, אני
תוהה לעצמי האם אני בעלת רבדים רבים באישיות או אולי
סכיזופרנית...
המסקנה הראשונה שהגעתי אלי ההיא שאני לא אוהבת את הלילה. יש
טיפוסים של יום ויש טיפוסים של לילה . אני ללא ספק טיפוס של
יום. לא אוהבת את השקט, האפלוליות של הלילה. אני יכולה להיות
עם כל החלונות פתוחים סביבי ועדיין לחוש כאילו אני סגורה
ומסוגרת בחדר קטן, כאילו הקירות סוגרים עליי, לא בהדרגתיות אלא
בבת אחת. לעומת זאת, ביום אני מרגישה חיים, יש רעש, יש אנשים,
יש אור סביבי, הכל חי ומלא חיוניות, ולמרות שלעיתים הדברים
הקשים קורים ביום, ובמהלכו, אני עדיין אוהבת את היום, הוא נותן
לי מרחב, הזדמנויות , שמחה, ואפילו בטירונות, שהבוקר התחיל ממש
מוקדם, והיה קשה לקום, משהו בצפצוף הציפורים האיר לי קצת את
הנשמה.
אז אני מגיעה ללילה ומרגישה חנוקה ומגיעה ליום ומרגישה
משוחררת, יום רודף לילה, לילה רודף יום וכך הלאה והלאה בתוך
מעגל סגור. אני רוצה לשבור את המעגל כדי שלא יהיו לי לילות
קשים ורוצה לשמור אותו בשביל הימים היפים. אבל בסופו של לרצון
שלי אין משמעות כי אני לא יודעת אם זה בכלל אפשרי לשבור אותו,
או שאולי אני משכנעת את עצמי שזה בלתי אפשרי כי אין לי מספיק
בטחון בעצמי......  והנה אני כותבת את זה ביום, דווקא כשאני
אמורה להרגיש משוחררת (ושמחה?) והבטחון שלי נמוך ואני לא יודעת
מה אני עושה בדיוק .
בטחון.... זו מילה כ"כ קטנה עם משמעות כזו גדולה שאני מתיימרת
להבין. אבל ההבנה שלה היא חסרת משמעות. להשיג בטחון עצמי זו
המטרה. אבל להשיג זה מסובך.  אני חושבת שבפעם הראשונה מאז שאני
כותבת אני אשאיר את זה בלתי פתור לעת עתה עד שאני אגיע לנקודה
שיהיה לי מה להוסיף...