את הגופה הם מצאו באמצע היום. זה לא שטרחתי להסתיר אותה בכלל.
היא פשוט שכבה שם על המדרכה בפינת אלנבי-בן יהודה וחיכתה בדממה
שימצאו אותה.סימני האלימות היו בכל מקום. ככל מסביב לעיניים,
על הכתפיים. אפילו השוטר הכי וותיק נאלץ להסתיר את עיניו בכף
ידו בגלל המראה המחריד. אני באופן אישי ראיתי גופות יותר
גרועות בחיים שלי. את השאר פשוט המשטרה אף פעם לא מצאה. כשאתה
לבד עם גופה יש לך המון אדרנלין בדם. הפחד מפני התפיסה, העונש.
הפחד מפני המוות. אתה לא באמת מודע לזה שאתה מפחד מהמוות עד
שהוא עומד לך מול הפרצוף וצורח. אני אהבתי את התחושה הזו.
יכולתי רק למלמל מול הקורבנות שלי. היה לי קשה לדבר עם אדם
שאני קבעתי את גורלו. המר. אומרים גם שאי אפשר לרצוח מישהו
שהבטת לו בעיניים.
הפעם הראשונה שלי היתה בתחילת פברואר קר במיוחד, בשנת 1997.
ברחובות לא היתה נפש חיה פרט לכמה חתולים טיפשים, איש אחד
בסביבות גיל 40, חבורה של זונות וקבוצת נערות שחזרו מבית הספר.
אולי עשרה אנשים - שמתוכם נאלצתי לבחור קורבן. לא מבחר גדול
במיוחד. בחרתי באחת הנערות הצוחקות. נערה קטנת מידות, בעלת חזה
גדול ושיער בלונדיני ארוך. כל מה ששנאתי כשאני עוד הייתי
בתיכון. חיכיתי לה בפתח צר עד שהיא עברה, ואז משכתי אותה פנימה
ודחפתי לה את האקדח לתוך הפה. כשיש לך אקדח בתוך הפה אתה יכול
רק למלמל. יידעתי אותה שהשעה הבאה תהיה האחרונה בחייה. היא
מצידה - היתה מבוהלת מכדי להוציא מילה. גררתי אותה באפרוריות
הרחובות לתוך הדירה השכורה שלי ממול לחנות הקעקועים וזרקתי
אותה על הרצפה. מקשיבה בהנאה לקול הפיצוח. הילדה לא בכתה. למען
האמת היא אפילו לא יללה או נאנחה. פחדתי שהיא כבר מתה מפחד או
משהו. הנחתי את ידי על הדופק שלה ולשמחתי הוא עוד הורגש. הוא
פשוט היתה מעולפת. שפכתי עליה כוס מיים מהמטבח וחיכיתי שהיא
תתעורר. לאט לאט, אופייני לנערות עשירות של רמת אביב ג'. היא
הסתכלה עלי טוב טוב ואמרה: "את יודעת שאם תסתכלי לי בעיניים את
לא תוכלי להרוג אותי." היבטתי לה ישירות לאישונים הכחולים
היפים האלה. חבל שהיא ביזבזה את השניות שנותרו לה לחיות על
אזהרה כל כך חסרת תכלית. יריתי בה פעם אחת, פעמיים, שלוש. הקיר
כבר היה מלוכלך מהדם שלה. אפשר היה לעשות גרפיטי לא רע. |