הוא התעורר והביט סביב. השמש כבר זרחה ואורה היה כל כך מסנוור
עד שלא ראה דבר. הוא נאלץ למצמץ כמה פעמים ולצמצם את עיניו ואז
ראה:
החול הצהוב התעופף במערבולות קטנות. לא היה דבר מלבדו מאופק עד
אופק. השמים היו כחולים, צלולים ובוהקים ונקיים מכל ענן.
הוא קם והתחיל ללכת, תוהה איך הגיע לכאן. הוא ידע שהיה זה צל
שחור שהתגנב מאחוריו כשיצא מהאוהל. הוא הרגיש את הצל הזה כבר
כמה ימים לפני כן, עוקב, מסתתר. כל מה שזכר היה דקירה קטנה
בגבו- והנה הוא כאן, לבד, מבולבל ואבוד בשטח החולי רחב הידיים
הזה.
הוא ידע שאם לא ישיג מים- לא ישרוד הרבה זמן. הם חיו במקום כזה
וידעו כיצד להפיק מים מהחול, אך לא היו לו החומרים הדרושים
לכך.
לא, הוא לא יוכל להפיק מים מחול או להשיג מים בדרך אחרת. נגזר
עליו להתייבש ולמות, כנראה.
לפתע ראה מולו דמות! היא הלכה לקראתו והוא התאבן בפחד. אולי זו
הדמות שמאחורי הצל? אבל לא, היא נראתה קטנה יותר, בגילו בערך.
מה עושה פה עוד מישהו כמוהו? האם גם אותו זרק הצל לישימון?
החול היה צהוב מדי. לא צהוב- חרדל מגעיל שהכירה, אלא צהוב
לוהט, חם, רותח! השמים היו כחולים מדי. לא כחול אפור שהיא היתה
רגילה, אלא כחול בוהק וללא ענן אחד! והשמש היתה מסנוורת כל
כך... לא, היא לא היתה רגילה לכך. האויר היה חם ועם זאת צלול,
בלי עשן בתי- חרושת שאליו התרגלה כל חייה, בלי ריחות המפעלים
והמאכלים השונים, ללא הלחות הרגילה שתמיד גרמה לה להזיע- שום
דבר. הכל היה שונה. כל מה שזכרה לפני שהגיעה לכאן היא דקירה
קטנה בגב- ואז שכחה מוחלטת...
היא קמה והתחילה להסתובב, לחפש יציאה מ'המקום הנורא הזה', כפי
שכבר הגדירה אותו במחשבתה.
פתאום ראתה מולה דמות. היא נראתה בת גילה בערך. מה עושה פה עוד
מישהו כמוה? האם גם הוא נזרק ככה למדבר הגהינום הנוראי הזה?
הוא לא רצה להיות פה. זה היה בטוח. כשהתקרב אל הדמות ראה שזאת
בת, ילדה בגילו בערך, עם שיער זהוב ועור לבן וצח שהוא ידע
שבשמש הזאת יאדים ויישרף בקלות. עיניה היו תכולות וזכות והיתה
בהן תמימות שלא ראה בשום מקום אחר. היה בהן גם מבט של אי הבנה.
"מה אנחנו עושים כאן?" שאלה.
"לא יודע, גם אני פה בטעות."
"אז איך יוצאים מפה?" שאלה הילדה ובקולה התחיל להישמע פחד.
"גם אני מחפש..." ענה. היא התחילה לבכות. הוא היה במבוכה.
'זהו. הלך עלי. אין דרך לצאת מהמדבר הזה!' חשבה הילדה ובכתה.
היא הלכה לצד הילד שפגשה. הוא היה שחום עור, עם שיער ארוך שחור
שהגיע עד כתפיו. היו לו עיניים שחורות בוהקות והיא ראתה בהן
סקרנות, אך גם קצת פחד. היא הבינה את פחדו וגם היא פחדה. הם
המשיכו ללכת ולחפש יציאה מהמקום הזה, אך לא הגיעו לכלום.
"זהו, אוסקר, עכשיו מה שצריך זה רק להשגיח!" אמר איש בחליפה
כסופה ושיער אפור לאיש קרח בחליפה אדומה שישב על כורסא מול מסך
ענק וצפה במדבר. במדבר הזה, שנראה שומם כל כך ממבט ראשון היו
חיים. היו כל מיני חיות שיצאו בעיקר בלילה והיו שני ילדים.
אוסקר, האיש בחליפה האדומה היה מרוצה. השני קצת חשש: "ומה אם
הם ימותו?" "לא ניתן לזה לקרות, נכון?" אמר אוסקר. "לא... ברור
שלא!" קרא האיש השני.
אוסקר חזר לצפות במסך הגדול ולחץ על כפתור צהוב לצידו. הוא
חייך.
החום נעשה בלתי נסבל! הילד והילדה נשכבו צד בצד, מותשים. הם
הלכו כך כבר שעות על גבי שעות, או לפחות כך הרגישו... לא, הם
לא הרגישו טוב. הם היו צמאים ומותשים מהחום. הילד הסתכל בילדה
וראה שם דבר שלא ראה קודם: מבט של ייאוש. "אני לא יכולה
יותר.." אמרה "אני אשאר פה. לא יכולה להמשיך..."
"לא!" קרא הילד בבהלה, "לא! אני צריך מישהו שיהיה לצדי, אחרת
גם אני לא אוכל להמשיך! את יכולה להמשיך!" ואז הרצין "את
מהעיר, נכון?" היא הנהנה. "הו, ילדה מפונקת שכמוך! את יכולה
להמשיך עוד הרבה זמן! קדימה, קומי ונלך." והוא משך אותה על
רגליה. הם המשיכו ללכת. כך הלכו הרבה זמן, עד שראו שהשמש כבר
נמצאת בקו האופק. אז התיישבו לנוח. הם נרדמו, זה בצד זו. באמצע
הלילה התעוררו מהקור. הם חזרו לישון, חבוקים, מנסים להתחמם
מחום גופו של האחר...
אוסקר חייך. זה הגיע מהר מכפי שציפה. הוא לחץ על כפתור ירוק
בכורסא והסתכל על המסך. מיד החלו צמחים לצמוח מסביב לילדים.
המדבר כבר לא היה מדבר! אוסקר חייך בשביעות רצון. האיש בחליפה
הכסופה הביא לו קפה. אוסקר אמר תודה והמשיך לצפות.
היא התעוררה לשמע התנשפות מהירה לצידה, פקחה את עיניה ולא
האמינה. היא מצמצה כמה פעמים, צבטה את עצמה עד שנעשו לה סימנים
כחולים... ואז השתכנעה: זה לא חלום, המדבר היה ליער! אפילו נחל
היה! הם שמעו את זרימתו בקרבת מקום. היא ראתה עד כמה הוא
התרגש- אולי אפילו יותר ממנה, אם זה אפשרי. הם רצו לנחל, שתו,
התרחצו ושיחקו ואז פנו לשבת על אבן שהתחממה בשמש הבוקר ועתה
היתה חמימה ונעימה, אבל מוצלת. היא היתה אדומה ולוהטת כולה. מה
ציפתה? היתה כל יום אתמול בשמש הקופחת, בלי צל או מחסה. הם
ישבו, דיברו וחיפשו תוכניות איך לצאת מהיער. הם יצאו וחיפשו
שביל, אך תמיד התרחקו רק למקומות שמהם זכרו איך לחזור לנחל, כי
אם היו מאבדים אותו- הם היו אבודים. לאט לאט גילו הילדים את
החיות וכיצד לצוד. זה לקח שבועות וחודשים והילד לימד את הילדה
איך לבנות אוהל קטן. מחסה מפני השמש והחיות.
אוסקר היה מרוצה. הכל הולך לפי התכנית. עוד שנה- שנתיים הם כבר
לא יהיו ילדים. אז.... הכל ישתנה, כפי שהוא מצפה..
כעבור כמה שנים הילד, שכעת היה כמעט גבר, ראה כמה התבגרה
הילדה. היא כבר לא היתה ילדה, היא היתה אישה צעירה והוא הרגיש
פתאום רגשות חזקים שלא הכיר לפני כן! גם היא הרגישה כל מיני
רגשות חדשים והם נמשכו אחד אל השניה כמו שמעולם לא נמשכו
למישהו! שם, ביער, על הקרקע החשופה הם אהבו עד הסוף בפעם
הראשונה. שם ביער, על הקרקע החשופה הם עשו אהבה גם בפעם
השניה... והשלישית...
"הו אלוהים, הו אלוהים, הו אלוהים!" היא צווחה.
אוסקר לא חייך יותר.
הוא צחק! צחוק מטורף וחסר שליטה. "הו אלוהים.." חיקה אותה.
הוא לחץ על כפתור נוסף. פתאום הופיעו חיות טרף.
נמרים. הם תקפו! הנערים לא היו מוגנים! הנמר קטל אותם בשניות!
הוא גרר את הגופות עד למערה שממנה נשמעו קולות מוזרים. כשנכנס
התברר מקור הקולות: בתוך המערה היתה נמרה עם כמה גורים.
הבאתי לך אוכל אמר לה.
אוסקר לא היה שם.
הוא נעלם.
דמעה זלגה. ועוד אחת. את בכית ואני לחשתי: "והם חיו באושר עד
עצם היום הזה..." |
