לא, היא לא איחרה באותו יום אל בית הקברות
ההלוויה התקיימה בלעדיה.

היא בטח הלכה אל הבניין הגבוהה ההוא, זה המשולש בתל אביב, יש
שם מקפצה מיוחדת לכל מיני רוצחים ורוצחות שיורים מילים שהורגים
במקום.

אותו ערב היא דיברה איתי על הארון החדש שלה
כשפתאום החתול של השכנים זינק עליה, בעודו בורח מכלב זועם.
היא לא ליטפה אותו, רק בהתה בו בעיניה, וחייכה את החיוך הזה
שרק היא מחייכת כשמישהוא הולך למות
כמובן שהוא באמת מת, התרסק עליו מטוס ריסוס.
היא מילמלה משהוא לגופת החתול המרוסקת לחתיכות מדממות.

אני לא חיבבתי את החתול הזה, היא ילל כל הזמן, עד שבאו החברה
עם הכנפיים ולקחו אותו יחד איתנו, אל מאורתו של אלוהים.
שם אמרו שאני אוכל אצלם חרא ושהם עוד ימחקו לה את החיוך
מהפרצוף.