זה היה יום בהיר, הוא הביט בשקיעה שפיזרה ים של רסיסים
צבעוניים על חול המדבר, איפה שפעם היה יער. הוא אהב התחלות,
הוא לא סבל שיגרה או דברים סטטיים אחרים. אך להרוס יער שלם רק
בשביל לטעת יער היה תהליך קצת מוגזם! הוא שנא את עצמו על זה.
היער בו השקיע שנות חיים רבות הוחרם קליל. פעם הוא היה מאשים
את האדמה אחר כך את השמיים ואחר כך את היער עצמו. אבל עכשיו
הוא ידע את האמת, יער לא יכול לחיות בלי מים. עצים לא יכולים
לחיות בלי שורשים, והעלים לא יעשו את תפקידם בלי שמש, ואת כל
אלה הוא מנע מהיער. הוא כל כך הצטער על הרגע בו כיבה את האור,
סגר את השיבר, ולא נתן ליער לזהות אותו בכדי להיעזר בשורשיו.
איך הוא? מי שבז לאלו ששיקרו לעצמם, מי ששנא אשליה עצמית, מי
שאיבד את עשתונותיו על כל פעם שגילה שטעה, איך הוא יכול להיות
כעיוור? איך הוא הצליח להשלות את עצמו כל כך הרבה זמן? למה הוא
לא גילה את זה קודם? אבל הוא ידע, הבין שנותר לו רק ללמוד
מהטעות ולנסות שלא לחזור עליה. אבל הוא לא רצה לוותר על היער
שלו, הוא לא היה מוכן לוותר כך סתם ולהמשיך כאילו כלום לא קרה.
הוא רצה להחזיר את היער למקום, הוא רצה את העצים חזרה, הוא רצה
את השמש והמים והכל. הוא ידע שהיער לא שלו, אך הוא עדיין רצה
אותו חזרה, שיהיה גם בעולם שלו... האם זה אפשרי? האם זה יהיה
אותו יער?

וגם אני ככה, טועה במסלולי החיים ככל הנפשות החופשיות שנועדו
ללמוד. וגם לי היה משהו שהערכתי מאוד - קשר יפה, קשר מיוחד -
אבל פחדתי. פחדתי שאם הקשר יתפתח מקיים הקשר איתי עוד עלול
להכיר אותי. האם זה כל כך נורא שיכירו אותך? נכון שלא?! אז למה
אני עדיין מפחד? אז רופפתי את הקשר, כמעט פרמתי אותו. גם אני
מאוד אוהב התחלות. אבל כמו בכל סיפור טוב, צריך להיות גם אמצע,
צריך להיות גם המשך, אולי אפילו סוף, סגור או פתוח, למה לא
ראיתי זאת עד היום? אבל הקשר התפורר, והוא כמעט מת, עוד לא
מדבר, יותר כמו עצים חרוכים ויבשים. האם זה מאוחר מידיי? אני
ממש מקווה שלא. האם אצליח להתגבר על הפחד שבהיכרות מלאה עם
אנשים? האם אצליח להחיות את הקשר? אני באמת ובתמים מקווה שכן,
וגם אם לא, הייתי ממש רוצה לנסות...