אלוהים יקר,

למרות שבמרבית שלושים שנותיי אני מנסה להתכחש לקיומך, אני
חושבת שהגיע הזמן שנדבר קצת. אתה ואני. כי אם אתה קיים, אני
מאוד כועסת. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך. נתחיל בזה
ששיחקת אותה בגדול. לפחות עם הוויז'ואל: הים, המדבר, היערות,
המפלים,  השבר הסורי אפריקני. החיות (על הג'וקים יכולת לוותר,
אם יורשה לי. ואם כבר העלינו את הנושא, אז אני באמת לא מבינה
למה המשכת לשכלל את הגזע המיותר הזה. כנפיים?). השמש. הירח.
הכוכבים. באמת, יופי של עבודה. וכולה בחמישה ימים.

ביום השישי, אין ספק, השתן עלה לך לראש. האגוטריפ (זה שממנו
דגמת את דודו טופז) השתולל. החלטת להמציא את האנושות (איפה
יורם ארבל כשצריכים אותו?). בראת קודם כול אדם בצלמך (היינו,
גבר). וברגע שהבחנת שגם לך יש חולשות ושאתה עשוי להשתעמם לבד,
המצאת את האישה. אני מניחה שלא היה לך יותר מדי זמן לחשוב על
ההשלכות של ההמצאה ועל הכרונולוגיה שלה. או שלא בדקת בהוראות
כמה תופעות לוואי פוטנציאליות טמונות בצורך המולד בחיבור הזה,
שעם הזמן הוספנו לו את ממד הרגש וקראנו לו אהבה. בטח נכנסה
שבת.

אבל נראה שגם בזוג עשוי להיות משעמם. אז מצאת את הפתרון
האולטימטיבי לבעיה. היכולת לייצר ביחד יצור אנושי נוסף. חתיכת
אחריות. שכפול גנטי עם אופציה לעצמיות. את מעבדת הפיתוח הזו
שתלת אצלנו, הנשים, כמובן. פחדן. למרות שאני מאמינה שעוד אודה
לך על התפקיד האתגרי והמיוחד הזה; להיות אמא.  אבל בוא נחזור
אליך.

יצרת אותם עם תאווה ועם סקרנות. שיכנת אותם במעבדת הניסויים
שלך. קראת לה "גן עדן". פיזרת את התכונות המורכבות שלך על כל
מיני עצים. ואמרת אסור. בטח השתעשעת כשגילית שהאישה היתה
הראשונה שנכנעה לפיתוי והראשונה שהכניעה לפיתוי. ובכל זאת,
כעסת על הכישלון הצפוי שלהם בבחינה. ושלחת אותם מגנך. שחררת
אותם מחסותך. כי הם טעו. מעניין. זה כמו בוס שמפטר עובד שסרח,
או כמו אבא שמגרש את הילדים שלו מהבית כי המרו את פיו? את
הנחש, אגב, הפכת לרוצח בפוטנציה ולנכה בפועל, כי באמת אין צורך
שכל העולם יעסוק בפיתוי.

שלחת אותם לפרות ולרבות. לגשש את דרכם בחושך. כזוג. כהורים.
וכמו כל מפעל יצרני גדול, גם מהמפעל שלך יצאו כמה מוצרים
פגומים. היה לך בטח המון אקשן בעבודה. קצת איבדת שליטה, תודה.
אבל לא הרמת ידיים. אחרי הכול, אתה אלוהים. החלטת לעשות סדר
בבלגן. כיוצר גאה, רצית לקבל את ההכרה. דרשת אהבה גדולה.
נאמנות אין קץ. אמונה שלמה, למרות שלפעמים נראה כאילו בגדת ולא
הסברת למה. כשרצית להאדיר את שמך, הפכת עקרה זקנה לאם טרייה.
קוסם ממש. ה' לקח, ה' נתן. הובלת אב גאה לטבוח בבנו יחידו אשר
אהב. רק כדי לבדוק כמה הוא נאמן לך. טוב שלא יצאת עם הסיגר
מהענן שלך, נקרע מצחוק ומכוון את הילד הקשור על המנגל ואת אביו
הפנאטי למצלמה הנסתרת החבויה בין קרניו של האייל שהחלטת להסתפק
בו לארוחת צהריים. איזו אצילות.

היו לך המון הופעות מרשימות. מים מסלע אחרי צימאון גדול. קריעת
ים סוף אחרי קצת יותר מ- 350 אלף שעות עבדות וסבל והשפלה.
והמתנה, שקיבל העדר - מדינה מוקפת אויבים. באמת תודה. מעניין
למה לא הצלחת להיות אלוהים של עם פחות סובל. עוד עם שילך אחריך
למרות הכול. כשלאורך כל הדרך תמשיך להלל את גדולתך לעומת
קטנותם. אבק. עפר. הכי קטנים. וזו הסיבה שבגינה לא יוכלו לתהות
לגבי שום זעזוע שפקד, פוקד או עוד יפקוד את דלתם. הם פשוט
קטנים מדי מכדי להבין. אתה מבקש מהם לחיות למען עתיד טוב יותר.
בעולם הבא. העולם הזה שממנו לא חוזרים. הלו? ובהווה? אה, נכון,
תפילה שלוש פעמים ביום, המון קריאה, אוכל, סקס פרקטי, ילדים
(זה שמחה אבל גם משרה מלאה). הזמן טס כשנהנים. וכשמחכים
לגאולה.

נתת לנו חיים שלפעמים נראים כמו מסלול גיבוש מפרך במיוחד. ועם
זאת אתגרי, מושך, מסקרן, לפעמים אפילו מאושר עד אקסטטי. אבל עם
הציפייה שיום אחד, אין לדעת איך ומתי, יגיע המסלול לקיצו. הפרס
הגדול.

אז יכול להיות שעוד תפתיע אותי. אבל בינתיים אני כועסת. שאתה
נותן לאגו הנפוח שלך כזו חשיבות. במקום לנסות לדאוג לעולם טוב
יותר עבור ילדיך שיצרת כדי לא להיות בודד, להזכירך. ואיפה אתה
כשצריכים אותך באמת? יצאת לפנסיה מוקדמת? כשבחוץ משתוללות כל
כך הרבה מלחמות ואני כל כך בודדה. מחפשת איזה גבר בצלמך, שלא
ירש את ה כ ו ל ממך.

בברכה, עד הפעם הבאה,
אני