אני שוכב במיטה, לידך ומסתכל עליך ישנה. האור שנכנס דרך
התריסים מאיר את הפנים שלך ואת השיער שגולש על הכתף שלך ועל
הכרית. אני שולח אצבע ונוגע בקצה השיער שלך ומקרב לאט לאט את
האף שלי אליו כדי להריח אותך. את אפילו לא מרגישה, ישנה כל כך
עמוק, הנשימות שלך איטיות והחזה שלך עולה ויורד לאט לאט.

עם השינה שלך את קצת כמו ילדה. כל היום סמבטיון, גועשת, שוצפת,
רצה ממקום למקום, לא נחה לרגע, כשכולם כבר מותשים את עדיין
מלאה באנרגיות ואז פתאום, בבת אחת את מתעייפת ונרדמת. והשינה
שלך, כל כך שלווה, כל כך מנוגדת לשעות היום שלך. למה זה? למה
את לא מוצאת שלווה? למה את לא רגועה? מה יש בך שמונע ממך
מנוחה?

אני מסתכל עליך בחושך ולוחש לך מילים. מילים שבאור אין לי אומץ
להגיד, שאלות שביום אני מפחד לשאול. לפני הרבה שנים, כשהכל היה
אחרת לא פחדתי, לא הייתי צריך אומץ, לא היתה לי סיבה. בימים
הטובים ההם הייתי הכל בשבילך. הייתי חבר והייתי מאהב, הייתי
בעל ואבא ואח, את היית החתיכה החסרה שמצאתי ואני הרגשתי מלך.
היום אני בקושי עני שדופק בדלת. אני שואל אותך מה קרה לנו ואיך
לא שמנו לב ואז שותק כי יודע שזה שקר, ששמת לב ואמרת לי את
האמת הכואבת בפנים אבל היה נוח להגיד שזה איזה עניין של נשים
עם תשומת לב ושיהיה בסדר. עכשיו שום דבר לא בסדר, את כבר
התייאשת ולא אומרת יותר ואני מוכן לשמוע הכל, את הטוב ואת הרע,
את היפה והמכוער, רק תגידי, אל תשתקי, אל תברחי ממני.

בקצה האצבעות אני מלטף את הצוואר שלך, מקווה שלא תתעוררי. שוב
אני משקר לעצמי. אני מת שתתעוררי, שהליטוף שלי יעורר בך תשוקה
שתגיע עד לחלומות שלך ותמשוך אותך משם אל בין הידיים שלי. אני
יודע שזה לא יקרה, אם זה לא קורה ביום למה שיקרה בלילה? שמתי
לב איך במשך הזמן ממפתה ומבקשת הפכת למסכימה או מחפשת תירוצים,
אפילו התחלת לזייף פתאום. את בטח תגידי שלא ומה פתאום אבל זה
יהיה נאיבי לחשוב שאחרי כל הלילות שלנו ביחד אני לא אדע מתי את
שלי ומתי את רוצה שיגמר כבר. עד כדי כך פגעתי בך או שאולי אני
כבר לא מושך אותך? ואולי יש מישהו אחר?

יש מישהו אחר? מה אני עושה את עצמי, אני הרי יודע שכן, במיוחד
בבקרים האלה שאת נצמדת אלי חזק אחרי שחזרת בלילה שלפני מאוחר
ונכנסת הביתה על קצה האצבעות. איך הוא? יותר טוב ממני? יש לו
יותר גדול? הוא עושה לך לצעוק? את אומרת את השם שלו כשאת
גומרת? גם איתו את מזייפת? מה יש בו שאין בי? לפעמים אני מסתכל
לעצמי בעיניים בראי וחושב שאיזה מן גבר אני אם אני נותן לך ככה
ללכת ממני אל גבר אחר, שגבר אמיתי היה מזמן אומר לך שאת זונה
בוגדנית, שזה חייב להיפסק מייד ושאת צריכה לבחור. אז אני לא
גבר אמיתי, אני פחדן. אני גם יודע שזה לא קרה מעצמו, שהייתי
עיוור אליך ושנתתי לך ללכת, סימנתי לך את השביל בעצמי. אז אני
מעמיד פנים שכלום לא קורה כי אני יודע שאם אגיד לך משהו, תגידי
שטוב שהעליתי את זה כי כבר מזמן היה צריך לדבר על זה ואולי
הגיע הזמן שאחד מאיתנו ילך. אז אני מתעלם ומחכה שימאס לך ממנו,
שתחזרי אלי באמת, שיהיה טוב.

את מסתובבת, מניחה לחי קרוב אל הכתף שלי ומקרבת את כפות
הרגליים שלך לשלי. כשאת נצמדת אלי ככה מתוך שינה, אני אופטימי.
כשאת מתכרבלת בתוכי ככה לא מתוכנן, מתוך הלא מודע אני יודע
שיום אחד, לא בעוד הרבה זמן, תשובי להיות שלי.

אני עוצם עיניים בחושך ובדמיון יורד על הברך, כמו אז אבל הפעם
רק אני, בלי פרחים ובלי הבטחות גדולות, כשאני יודע מי את ואת
יודעת מי אני, אני קצת שואל והרבה מבקש: תתחתני איתי מחדש?