בגלגול הקודם בטח עשיתי משהו נורא ואיום. אולי הייתי אנס
סידרתי, או אולי רצחתי על רקע רומנטי, כי לא יתכן ובלתי סביר,
שככה סתם בלי שום סיבה, נענשתי בחומרה בגלגול הנוכחי.
ישבו להם מלאכי עליון, מלאכי שלום ומלאכי תחתון (או שמא ישבו
מלאכים אחרים, אף פעם לא הייתי בקי בהילכות שמיים) בבית הדין
המחוזי שבשמיים וגזרו את עונשי. ביהמ"ש קבע, שמאחר ובגלגול
הקודם לא הבאתי תועלת רבה לאנושות (בלשון המעטה), בגלול הזה
אני אשוב לארץ בדמות בע"ח. וכך נגזר עלי להיות כלב, ולא סתם
כלב, אלא כלב רחוב, לא גזעי ומכוער. ותאמינו לי, לא יכול להיות
עונש גרוע מזה.
עתרתי לעליון (אני יודע לעמוד על הזכויות שלי כאשר הן מגיעות
לי), בביהמ"ש העליון של מלכות שמיים ישב אלוהים. הבעתי בפני
האלוהים חרטה וצער על חטאי והבטחתי לשפר דרכי ואף להתחיל ללמוד
בישיבה, אך הכל לשווא, דברי נפלו על אוזניים ערלות. לבסוף
ביקשתי שיתחשבו במצבי הנפשי הקשה, ואם כבר נגזר עלי להיות
בע"ח, אז לפחות לא כלב (אני מעדיף חתול או אריה). ביהמ"ש
העליון דחה את ערעורי ואני הורדתי אחר כבוד ארצה.
נולדתי באחד במרץ, בחצר עירונית, לאם כלבת רחוב, ויחד עימי
נולדו עוד חמישה אחים-גורים. בעלי החצר, שבה נולדנו, ריחמו
עלינו וסיפקו לנו למשך תקופה קצרה מזון ושתייה. לחצר הגיעו בני
אדם, אשר לקחו איתם את כל אחיי, ואימא הסבירה לי, שלמרות הצער
כי נלקחו ממנה גוריה היא מרוצה, כי חייהם עתידים להיות טובים
יותר ככלבי בית. נותרנו אימא ואני המכוער, ועד מהרה, החלה אימא
ללמד אותי טכניקות הישרדות (כמו: איך אפשר להשיג מזון מבני
האדם - יש להסתכל עליהם בעיניים מסכנות ועצובות, המבט יזכה
כמעט ברוב המקרים בליטוף (דבר שחיוני להתפתחות נפשית-רגשית
תקינה) ומזון, שחיוני להתפתחות הפיזית.
היה זה יום סתווי אחד, אותו לא אשכח לעולם, היום בו השתנו חיי.
בעת חציית הכביש נדרסה אימא, למול עיניי, ע"י מכונית שחורה
ענקית, שנהגה אפילו לא טרח לעצור ולהושיט עזרה.
נשארתי לבדי בעולם, אחיי הגורים נלקחו לחיים טובים יותר ואימא
נדרסה. החלטתי לחפש את אבי, אולי ממנו תבוא ישועתי ונחמתי.
חזרתי לשכונת הולדתי בתקווה למצוא שם רמזים לגבי זהותו של אבי.
כלבי הרחוב הוותיקים סיפרו, שהכירו את אבי, ורבים מהם כלל לא
חיבבוהו, אבא, היה נבל  וידוע לשמצה בכל האזור, השמועות מספרות
כי הכניס כלבות רבות מהשכונה להריון, וסירב להכיר באבהותו. אבא
אף היה ידוע בשל תוקפנותו הרבה, ולא אחת נערכו קרבות בינו לבין
כלבי השכונה האחרים, ובעיקר עם הכלביים- הבייתים (אבא יש
טוענים סבל מרגשי נחיתות, בעצם היותו כלב רחוב לא-גזעי). ובאשר
לגורלו, הכלבים- הוותיקים חלוקים: יש טוענים כי בעקבות
התנהגותו הפרועה בשכונה (הוא נשך ילד קטן), נלקח ע"י הפיקוח
העירוני, הושם בהסגר ואח"כ הומת. אחרים טוענים, כי לעת זקנה,
התמסד עבר לשכונה אחרת, ומת בשיבה טובה.
כך או כך, אני יתום ובודד בעולם. המשכתי לשוטט ברחובות, עצוב
וללא מטרה. מחשבות אובדניות עלו וצצו להם בראשי (המכוער).
אולם, באותה תקופה עוד הייתי אופטימי ושמתי למחשבות נוראיות
אלה קץ. החלטתי שאני עוד צעיר וכל החיים לפני, ולמרות היותי
יתום, מחוסר דיור ומכוער עוד לא נסתם עלי הגולל. החלטתי למצוא
עבודה, למצוא עיסוק שימלא את ימיי ואת כיסיי. הרעיון הראשון
(שלבסוף היה גם האחרון) שעלה במוחי היה לנסות ולהתקבל למשטרה.
שמעתי שיש שם תנאים טובים ופנסיה ותנאי הקבלה לא גבוהים
במיוחד. וכך היה, הלכתי לתחנת המשטרה הקרובה והתיישבתי ליד
הכניסה, בתקווה שמישהו יבחין בי ויפנה אלי בהצעה. ישבתי שם
במשך יום שלם, על פני עברו שוטרים ואזרחים רבים, אולם, אף אחת
מהם לא זיכה אותי במבט או ביחס כלשהו. לא אמרתי נואש, וניסיתי
טכניקה אחרת, התחלתי לנבוח, בתקווה שכך אקבל את תשומת הלב
הרצויה, ואכן, התגובה לא אחרה לבוא, יצא לקראתי שוטר שמן
וגדול, ובעט בי בכל הכוח, תוך כדי צעקות וקללות, ואני שקולט
רמזים במהירות, הבנתי - שהנה הסתיימה לה קריירה מופלאה
במשטרה.
נכנסתי שוב לדיכאון, אני יתום, כלב לא-גזעי, מחוסר דיור, מראי
דוחה, חברים אין לי וגם לא עבודה, אין לי תקווה.
החלטתי לשים קץ לחיי. אבל לכל הרוחות, איך כלבים מתאבדים (שהרי
בגלגול הקודם הייתי בן אדם ואני לא מכיר שיטות של כלבים
להתאבדות). אך, מאחר ונחוש הייתי לבצע את אשר החלטתי, היה עלי
להיוועץ בכלבים ותיקים ומנוסים, אשר בוודאי מכירים שיטה או
שתיים להתאבדות. ושוב חזרתי לשכונה הישנה. תחילה סירבו בני-
הכלבה לעזור לי, הם אמרו שאני עוד צעיר וכל החיים לפני, ולמרות
שאני מכוער אין שום סיבה שאקח את חיי בידי (ואף נתנו דוגמאות
של כלבים-מכוערים אשר הצליחו בחייהם), אבל אני עקשן ועמדתי על
שלי, ולבסוף הם נכנעו והחלו לספר על השיטות השונות להתאבדות.
שיטה אחת להתאבדות היא לנשוך אדם, בנשיכת אדם ניתן להשיג שתי
אפשרויות למיתה: האדם הנינשך יכול להרוג אותך מיידית, או שבגלל
הנשיכה תילקח להסגר, במשך כמה ימים יבדקו אותך וגם תקבל מזון
ושתייה (ממש כמו הנידונים למוות) ואחרי כמה ימי הסגר, תמות
בזריקת מוות (כלבים בייתים, אל להם להשתמש בשיטה זאת לצורכי
מוות, מאחר ואם הם לא נמצאים נגועים בכלבת, הם מוחזרים
לביתייהם ובעליהם מקבלים נזיפה וקנס מהעירייה). כלבים אחרים
הציעו שיטה אחרת: רולטת כביש - יש ללכת בלילה, לכביש סואן
(עדיפות לכביש מהיר) ולרוץ לעבר גלגלי המכוניות הנוסעות, זוהי
שיטה למוות בטוח, אבל יכולות לבוא לפני המוות כמה שעות טובות
של גסיסה, ויש לציין תוך ייסורים מרובים. כלבים נוספים הציעו
לי את שיטת האנורקסיה, דהיינו הרעבה עצמית למוות. האמת היא,
שכל השיטות המוצעות ניראו לי אכזריות וכואבות במיוחד ואני
שסבלתי מספיק בחיי (להזכירכם, יתום, מחוסר דיור, מובטל ובעיקר
מכוער) מסרב לסבול גם במותי.
כבר אמרתי נואש ועמדתי ללכת, אז תפסה אותי כלבת רחוב זקנה
וחכמה (מספרים שהיא בעצם כלבה-מכשפה) והציעה לי דרך נוספת
למות, ובטרם סיפרה מהי אותה השיטה, הסבירה לי כי לנו הכלבים
אין אפשרות למות שלא בייסורים, אולם לפי השיטה שלה, המוות
המיוחל יגרם ברובו ע"י כאב נפשי-רגשי אשר יהיה חזק יותר
בעוצמתו מהכאב הפיזי ממנו אני כל כך חושש. ישר קפצתי על
המציאה. השיטה שלה הייתה- למות מאהבה, זאת אומרת, עלי לאהוב
מישהי, וברגע שזאת תעזוב אותי, לא אוכל עוד לסבול את חיי
בלעדיה ואמות מצער ומכאב.  השיטה של הזקנה מיד מצאה חן בעיני
והתחלתי החיפושים אחר האהבה.
סוף סוף מצאתי תכלית לחיי, תוכן ומטרה שימלאו את ימי ולילותיי,
מציאת אהבה במטרה למות, לחיי האהבה. התחלתי לשוטט ברחובות,
מבטי מופנה לכל הכיוונים, חלילה אם אפספס כלבה זו או אחרת ובכך
אחמיץ סיכוי קטן לאושר והגשמת תכלית חיי. וכך ימים רבים
הסתובבתי ונדמה היה כאילו חציתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואז,
בדיוק כפי שקורה בכל האגדות, ביום בהיר אחד (האמת שהיה די
מעונן, אבל מרגע שראיתי אותה נהיה לי אור בעיניים) ראיתי אותה,
הכלבה היפה ביותר שראיתי מעודי, פודלית גזעית, לבנה ויפיפייה.
התקרבתי לכיוונה בשקט ובזהירות (שחלילה לא תיבהל מפרצופי
המכוער) ושמעתי אותה בוכה. היא ספרה לי, כי נזרקה מביתה לפני
מספר ימים, מאחר ובעלי הבית גילו כי היא בהריון, והיא שחייתה
כל חייה בסביבה ביתית חמה, אוהבת ומגוננת, לא יודעת כיצד תסתדר
בכוחות עצמה בעולם אכזרי שכזה. באותו רגע הבנתי, שהנה מצאתי את
שחיפשה נפשי, מצאתי את האחת שאוהב, הבטחתי לדאוג לה, ולהיות
לאב לגוריה העתידיים. והיא, היפה נאלצה להסתפק בי המכוער
כשותפה לחיים.
וכך התחלנו את חיינו המשותפים. נישאנו בנישואים אזרחיים בשכונת
ילדותי ע"י הכלב הכי זקן בשכונה (שהוסמך עוד בנערותו לשמש
ככלב-רב), אחר התנחלנו בדירה עזובה בדרום העיר וחיכינו בקוצר
רוח לגורים. האהבה הלכה וגברה מיום ליום ולא היה מאושר ממני.
ביום הלידה סבלה אישתי-כלבתי מצירים חזקים, וללא סיוע רפואי,
מתה עקב סיבוכים, וכן גוריה אשר נותרו ברחמה של אמם.
עכשיו אני לבד. אהבת חיי נגזלה ממני בדמי ימיה, אני מרגיש כיצד
קרוב אני להגשמת תכלית חיי - למות מאהבה. כבר שבוע ימים לא
נכנס אל פי אוכל, כואב לי הלב (תרתי משמע), אני בוכה כל הזמן,
כואב לי הראש והדופק נהיה איטי יותר ויותר. עכשיו אני רואה
מטושטש, סחרחורות תוקפות אותי, ועוד מעט בטח אאבד את הכרתי ואז
יגיע המוות המיוחל. עוד מעט אעזוב את העולם, אך אני יודע כי
בהיפרדי מעולם הזה, חיוך קטן יהיה מרוח על שיפתותי, כי למרות
הכל הצלחתי להגשים את תכלית חיי.