הפרידה מדנה היתה באמת מכה. זה היה בסוף התיכון, אחרי שנה
ושמונה חודשים נפלאים היא החליטה פתאום שהוא לא בוגר מספיק,
והלכה. והוא נשאר לבד, עצוב ושבור. לקח לו זמן רב עד שמצא
מישהי חדשה- עידית.
עידית היתה מדהימה. יפיפייה וחכמה ומצחיקה, והוא אהב אותה,
והיא אהבה אותו, אבל כפי שהסתבר מאוחר יותר, היא אהבה יותר את
יותם- החבר הכי טוב שלו.
וגם היא עזבה. והוא היה שוב שבור ובודד וכואב.
אחרי עידית הגיעה נועה, בחורה ממש חמודה, אבל אחרי חודשיים זה
נגמר. הם נפרדו כידידים, והוא אפילו לא היה פגוע כל כך. אבל
הפרידות הכואבות מהעבר עדיין שבו והטרידו לפעמים, ברגעי בדידות
מקריים, והוא לא שכח מעולם איך פגעו בו, איך בגדו בו וניצלו את
תמימותו.
אחרי נועה באה שירי, ואחריה אדווה, ואז מיכל ועדי ורותם ורעות
וליאורה (או שקודם ליאורה ואז רעות...), הן התחלפו אחת אחרי
השנייה, לא החזיקו מעמד יותר משבועיים. והוא היה מרוצה, הוא לא
נפגע יותר אף פעם. הוא תמיד קיבל את מה שרצה וזהו. בזה הכל
נגמר.
הוא השתנה מאוד מאז אותה תקופה בתיכון, בה היה בחור ביישן
ותמים, בעל עיניים צוחקות וחיוך גדול וילדותי. עתה החל להסתמן
בפניו חיוך חדש, קבוע. אבל העיניים שלו לא צחקו יותר, והחיוך
היה לא יותר מעווית לא רצונית של פניו הצעירות והנאות. החיוך
לא היה מהתרגשות. למען האמת, הוא לא התרגש כבר שנים, ונראה
שהדבר לא הפריע לו במיוחד. הוא היה שאקל רציני. בחורות באו
והלכו, ובלכתן בדרך כלל קיללו אותו, אבל לו לא היה אכפת. הוא
חייך, נשם לרווחה, והסתכל על הדלת בעודה נפתחת ונסגרת שוב ושוב
ושוב.
לאחר זמן מה הוא שכח את דנה, ואת השם של הבחורה השנייה... נו,
השרמוטה שהלכה עם אה... יניב.
ויום אחד הוא התעורר בשתיים בצהריים עם כאב ראש מפה ועד הודעה
חדשה, ומצא את עצמו שוכב לבד במיטה באיזו דירה ריקה וחשוכה,
ולא משנה כמה ניסה, הוא לא הצליח להיזכר איפה הוא נמצא, איך
הגיע לשם, ומה זה בכלל המקום הזה.
אז הוא קם, התלבש בזריזות ויצא משם. ממשיך לחייך את החיוך חסר
המשמעות שלו. בדרך לכד את תשומת לבו ראי שהיה תלוי על הקיר,
ליד הכניסה. הוא נעצר והביט בו, המום. לפניו עמד גבר בגיל
העמידה, מבולבל ומקריח.
הוא הביט בהשתקפות זמן רב, והחל לפשפש בכיסיו בבהלה, אך לא מצא
דבר מלבד כמה מספרי טלפון רשומים בחופזה על פיסות נייר
מקומטות, חפיסת סיגריות חצי ריקה ושטר של עשרים.
הבחור הצעיר והנאה הסתכל במראה, וגילה שהוא כבר לא צעיר כל כך,
ולמען האמת- השיער הפרוע, הזקן הלא מגולח והבגדים התלויים
ברפיון על גופו הצנום לא הוסיפו הרבה ליופיו.
אבל הוא חייך, הסתובב והמשיך ללכת לכיוון איזה פאב שכונתי זול.
בדרך שוכח עוד פרט מחייו.
וחיוכו רק גדל. לא היה לו דבר בעולם, אבל גם לא היו לו דאגות.
חופשי כמו הרוח. רוח ותו לא.