פמיניסטית, בין מייסדות התנועה ועמוד התווך של הקבוצה
המקומית, מעלה הרהורים לרגל יום-הולדתה.                  

נורית. כן, כך כתוב בדיוק. לא לכב' נורית, לא לנורית. נורית.
אז היא אמורה לפתוח את המעטפה - לא בדיוק. זאת לא מעטפה. נו
טוב. קדימה. בסיפור הזה לא מתקדמים בלי צעדים לקראת הסוף.
המשקפיים היו מונחים כמו ילדים טובים, העיניים כלפי המטלית.
הפקודה לקרוא הפריעה, לנורית, לא פחות משהפריעו לה הפקודות של
הגננת מרים, זו שהייתה עושה את תורנויות השבת ברפת של המשק, זו
שהייתה מזכירה לה כל הזמן מה מקור השם שלה, איזה מזל גדול יש
לדור הצעיר הזה, נותנים להם שמות של פרחים, ושל גורי בעלי
חיים, שמות חמודים באמת בעברית המתחדשת - היו טליה, ועופר,
ורד, וורדה, וכפיר, ורותם, ואיל, ואיילת, ואיילה, ואיריס, כי
צריך להיות אירוס בשפתנו אבל אירוס לא נשמע יפה הייתה מרצה להם
הגננת מרים, הא איזה מזל שאיריס התאזרחה בעברית, מי היה יכול
להסביר אם בתור פרח או בתור קשת-בענן, אם ניוטון או איזה
בוטניקאי אדוק - ולא קיבלו את השמות העייפים והכבדים של
אבותינו, אמותינו, ילדיהם, נכדיהם, יריביהם, גיבורינו בערבון
וכפיקדון. והגננת מרים, מה היא הייתה אומרת אילו קראה את הטקסט
שעל גב הגלויה. מעניין. הייתה אומרת משהו שהגששים אמרו, אילו
התאים לה ולזמנה - צפוף באוזן. הזמנה לנורית לרגל יום הולדתה,
לחגיגה משותפת לה וליום נפילת הבסטיליה, מה מתאים יותר מאירוע
דו-תכליתי בתאריך זה, והרי נורית הייתה בין מייסדות הקבוצה
הפמיניסטית. ובכן, לא די בכך שאין כל סיכוי להסתיר את הגיל,
בגילה, כי שמה רשום באותו שנתון של שמות-ואלה-שמות. לא. היא
מוזמנת לחגוג את כינוי "האזרחית" שהעניקה המהפכה הצרפתית: גם
לנשים מגיע להיקרא כשוות בין שווים. והיא מוזמנת לחגוג את יום
הולדתה החמישים. בחברת עוד כמאה נקבות. אולי יותר. זה מה
שהתנועה הפמיניסטית עשתה לה. מה יגידו חברותיה אם ישמעו את
מחשבותיה.
אולי כבר שמעו, בעצם. אלא שאת הסתייגויותיה הסבו לדגל קטן
ועליו חרתו מה הבלות עושה לאישה. כי לאחרונה לא הייתה לה
סבלנות לגיפופים וליתר גינוני הטקס שנטלו חירות יותר משנתנו
קרבה. לא ידעה, לא היה לה אב קדום - אם קדומה, תגידי אם קדומה
- לאותו חשש שהחל לעשן אצלה את לשד אושיותיה כשפתאום, יום חשוך
אחד, ראתה איך מתגודדות סביבה, בהמוניהן, נשים-נשים-נשים-נשים,
בלי קולו של יוסי בנאי, למגינת לבה. פתאום הבינה שהפכה להיות
עמוד התווך, כולן חוסות בצל דמותה, והיא גם דוגמה ומופת, כולן
מתלבשות בסגנונה של הרבנית, וכולן מוחלות רק לה על חטאה הנורא,
היא נשואה מאז ומתמיד, בעלה לא התערב בענייניה, בענייני
התנועה, לא התנגד, הקטין לעשות אויבות עוינות, נהג לצאת לפני
בואן ולשוב למחרת, ובכלל, לא ראוהו עד עצם היום הזה, וידעו על
קיומו בזכות ובגנות הטלפון, והבלתי-נסלח מכול - הזדרז להזמין
ולהתקין קו לאינטרנט בשבילן, לנשותיה של אשתו בלבד. ההרמון
הפמיניסטי ניסה לפלוש לפרטיותו. בלי הצלחה. תגידי נורית, מתי
יש לך חיי זוג, תגידי. נורית המציאה טרמינולוגיה מתוחכמת
ופשוטה, למרות הסתירה הסמויה בזיווג שמות התואר, בעזרתה חמקה
מעדרי הפילים שהשתלחו ולא ראו שנפלו שבי בידי בעלי הספארי,
עודדה רשמים כגון מה יש, למה לא, נשים עובדות עד מאוחר, מה, רק
לגברים מותר לחזור מישיבת צוות בשעה כזאת שאוי ואבוי אם אשתי
תעשה כמוני, ובעלה, כמוה, איל בעל רגליים של איילת השחר, שיתף
פעולה. ולא חשוב ששמו בישראל - עופר. עופר איילים. שיר
השירים.
שיר השירים אשר לשלמה. עכשיו - לשלומית. לשולמית. בין חברותיה
פרו ורבו הציירות והפסלות, הסופרות והמשוררות, שחרור האישה,
הקץ לכבלים ולשרשראות, לצניעות הצבועה. התפרסמו. רבי מכר.
אוטוביוגרפיות. סיפורים, שירים, שירשת, רשת-ו-שיר, רשת-השיר,
במות חדשות, בימות. האינטרנט: שפופרת מצוינת, דוגמת אלה של ימי
הילדות, שני פחים וחבל מקשר. אמנויות חדשות שהתאימו למדיום
והתישו את נורית, חברה בכירה, בעלת דעה קובעת, ולא הפריע להן
להיחשף עוד ועוד ולא ראו שהציפו אותה. נהרות בבל + כל מה
שבכינו מאז בכי הגולים ההם בזוכרם את ציון = בקושי עשרה אחוזים
עלובים ממה שאיים למחוק את נורית מעל פני המים. הצעות. הרצאות.
לקרוא. לסגנן קטלוגים. הגלויה שכבה לפניה ונורית הרגישה שאת
בתוליה ביתקו בקבוצת הנשים. לא האנס ההוא שעילף אותה. הגם שהוא
היה הסיבה לפעילותה הנלהבת, הדחוסה והמדבקת בראשית ימי הסיפור.
נורית סברה שהאנס היה גם הסיבה להסכמתו של עופר להתרוצצות
החיננית שלה. הממם. לבדיקה איתו בהזדמנות הראשונה. כי מאז -
מים רבים זרמו לאוקיאנוס וחלחלו והסכר נהדף והיא נותרה תקועה.
גלגלו אותה, שטחו אותה, פרשו אותה, וכלום. נותרה תקועה. לא
יכלו להזיק לה עוד ובכל זאת נותרה ככה, סמל, אתוס, מאמא מיה,
תמונתה מהטקס ההוא והגלויה לטקס הבא.
עת לעקור נטוע תקוע. וזו תהיה הזדמנות פז. אלה תאבות דם. דמה.
היא תאוות עשב. הנמלים ושאר חרקים על חשבון הבית, המחיר נראה
לה שווה את האי-נוחות, על אף רתיעתה להשתרע על דשאים כאילו
הייתה צעירונת. ובתולה. בהלה ורעם: ומה יהיה. ומי יהיה. עופר -
בסדר. אבל לא יהיה לה כוח לרכוש ידידים ולרקום קשרים חדשים.
בעיקר משום שכולם נדמו לה מרושתים כדבעי, לא, קטן עליהם -
תמנון גדול, אוקטופוסים קטנים, כולם מתרבים כהרף עין, כולם
משפריצים דיו שחור עם כל נגיעת קרבה. וחונקים, מאמא מיה,
חונקים. חנקו ויחנקו -
אז מה.
נורית הפשילה שרוולים, התיישבה ליד המחשב, גם היא תקליד
אוטוביוגרפיה, אפילו אנס על-באמת יככב בשמי התמנונים
והאוקטופוסים הקטנים. רב המכר הבא.
מה את אומרת, הגננת מרים. עת להיות החולבת הראשית ברפת השחורה.