חזרתי מעוד יציאה בתל אביב, עיר ללא הפסקה, שהצליחה, שוב,
להציף את הריקנות הכובשת אותי בנחרצות, הרגשתי את פעימות לבי
הפועלות בשריר לא רצוני, הסיבה היחידה שמגיע המחר. האמפטיה
לאנטי אגואיסטיות שמשאירה אותי פה.
הלילות לא משמשים לשינה, והשקט של הלילה חודר לליבת האכזבה של
כל פעימה. אין עוד כוחות לנצח את השקר והמציאות מנגחת את
התשוקה לאוויר.
האגומניות לא נתנה את פרותיה ואני ממשיך להרקיב ולדעוך,
המיניות הופכת לעכורה ולא ניתן עוד ליהנות מטעמה, הבוקר נפתח
בבחילה שכנראה יודעת מה צופן המחר. אני מת.