מבוסס על סיפור אמיתי
הכרתי אותו לראשונה בגיל ארבע עשרה אני חושב הוא היה משורר
צעיר ואני סתם אחד שעדיין מחפש איך להגדיר את עצמו. אני לא
זוכר איך נפגשנו לראשונה אני רק זוכר שזה היה משהו אקראי
ביותר. אבל הקליק היה מיידי לא, לא שמרנו על קשר רצוף, משהו
בסגנון של החברויות מהצבא שלפעמים יש תקופות שלא מתראים או
מדברים גם חודשים, אבל הקשר נשמר. עד גיל שמונה עשרה המפגשים
היו הכי תדירים, אחר כך זה הלך ופחת לא הייתי אומר שהתרחקנו
אולי אפילו להפך כי כשהיינו מראים לעיתים רחוקות היה במפגשים
האלו משהו עוד יותר חזק.
אני זוכר שתמיד נפעמתי מחדש כל פעם מהדברים שכתב, כל פעם
הופתעתי מחדש מהמקוריות, מהרגש, ובעיקר מהכנות והפשטות בה הציג
ועסק בדברים. "כל הרגשנות הזו לא בריאה" לא פעם חשבתי לעצמי,
אך לא אמרתי לו דבר, ידעתי שהחיים שוחקים גם ככה לא הייתה לי
כוונה להיות עוד גורם שיבלום אותו. היה בו משהו נאיבי מן תום
שכזה.
ואיכשהו עם הזמן שחלף אני נהייתי עסוק הקשר בננו נשמר עוד פחות
ופחות. תמיד חשבתי שהיה בו משהו עצוב במשורר הזה, השירים שלו
היו תמיד עצובים דיברו על אהבה מלחמה ושלום. ובכל זאת... אני
לא יודע מתי זה בא לי להכרה אני חושב שזה היה משהו כמו שנתיים
שלמות אחרי שלא נפגשנו בכלל פתאום זה בא לי להכרה שלא התראינו
הרבה זמן אני וידידי המלנכולי ומשום מה היה משהו נעדר שמחה
באותן שנתיים בהן לא ראיתי את פרצופו הקודר.
היו שמועות שהוא ירד לעיר הדרומית לעבוד. החלטתי לנדוד
בעקבותיו. האמת שלקח לי כמה חודשים עד שבאמת ארזתי תיק ויצאתי
לדרך. רק כשהאוטובוס התחיל לנסוע הבטתי בתיק הקטן שלקחתי עמי,
פתאום לא כל כך הבנתי למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן לצאת לדרך.
כשהגעתי התחלתי לעבוד באחד המלונות, ואיך אומרים הזמן עובר מהר
כשעסוקים והחיפושים אחרי ידידי המשורר כל הזמן נדחו ונדחו. עד
שיום אחד פשוט נפל לי האסימון - זו עיר קטנה ואם הוא היה כאן
סביר להניח שכבר מזמן אם הייתי רוצה או לא רוצה הייתי נתקל בו.
השמועות גם אמרו שהוא לא בארץ, החלטתי לנסוע אחריו לא בדיוק
לאן אבל מסתמך על תחושת הבטן והכרות אישית נסעתי למזרח שנה
וחודשיים טיילתי נופים מדהימים אנשים נפלאים האמת שמהמשימה שלי
קצת שכחתי אבל אני לא חושב שזה שינה במשהו לא אחרי שנה וקצת לא
השארתי אבן על אבן במזרח ובשום מקום גם לא שמעתי עליו.
החלטתי לחזור הביתה. המפגש כדרכם של מפגשים משפחתיים אחרי
תקופה ארוכה היה מאוד מרגש, אני חושב שעד שלא ראיתי את בני
המשפחה בשדה התעופה לא הבנתי עד כמה התגעגעתי אליהם.
אחרי שכבר היינו בבית וארוחה והמהומה נרגעה עליתי לחדר לנוח.
על שולחן הכתיבה היה דף לבן שהעלה אבק, מהסוג עליו היה כותב
ידיד המשורר, ובדף היה כתוב כך:
"אם אי פעם תרגיש שאבדת את עצמך צא לחפש, כשתחזור תסתכל בעצמך
פנימה..."
הרגשתי איך אחרי כל כך הרבה זמן - דמעות זלגו מלחי - מן התקף
בכי של עצב ואושר, שאחריו - אחרי קצת יותר משלוש שנים התיישבתי
שוב לכתוב.. |
