זה התחיל מלפניי שבועיים, כשאמא הודיעה לי שסבא עומד למות
מאז אני לא מצליחה לישון.
סבא שלי נולד ברומניה הוא ועוד ארבע עשרה אחיו ואחיותיו, פעם
שאלו את אח של אמא שלי אם כולם נולדו לאותה האמא וכן אכן כולם
היו שייכים לה. ( בהחלט אישה אמיצה)
כבר מגיל שתיים עשרה יצא סבא לעבוד על מנת לעזור בפרנסה,
כי בכל זאת להאכיל כל יום שבע עשרה נפשות זה אכן לא דבר פשוט.
חוץ מאח אחד שנשאר ברומניה כולם עלו לארץ, סבא פגש בסבתא
והתאהב בה ממבט ראשון, היא לא רצתה אותו בהתחלה כיוון שהייתה
צעירה ממנו בשלוש עשרה שנה, וגם מכיוון שכבר אז לא הייתה הכי
בריאה.
לבסוף התחתנו השניים ואף נולדו להם שניי ילדים: בן ובת .
סבא שהיה מכור לעבודה עבד בכמה שיותר עבודות על מנת לפרנס את
המשפחה
וגם עזר לכל האחיות שלו ( "החותים" שלו כדבריו כי הוא מעולם לא
למד עברית רהוטה ) להתחתן.
כבר לפניי חודש הוא התחיל להרגיש לא בטוב, תוך חודש הוא ירד
עשרה קילוגרמים ממשקלו והוא מעולם גם ככה לא היה שמן, חוץ
מהירידה במשקל הוא גם ישן הרבה וסבל מכאביי בטן.
הבאנו רופאים שיבדקו אותו בבית כולם אמרו שהוא בסדר וקבעו
שהוא סובל מסכרת ושאסור לו לאכול יותר דברים מתוקים, כולנו
נשמנו לרווחה שהרי סבא שהיה מכור לשוקולד אכל די ויותר דבריי
מתיקה בחייו וזה בהחלט יכול לפצות על כמה שנים ללא סוכר.
המצב הדרדר עד מהרה, סבא לא היה מסוגל לאכול דבר ולכן נאלצו
לאשפז אותו.
בפעם הראשונה שבאתי לבקר אותו בבית החולים ידעתי שהמצב לא
טוב פשוט הרגשתי את זה רק מלהביט בו, אף אחד לא חשב שהמצב
עד כדי כך גרוע ואני פשוט ידעתי אין לי איך להסביר את זה.
פרצתי בבכי, כל כך קשה לראות את סבא שלי הגיבור
שהיה איש כל כך חזק , מוכשר שעבד בתור אופה ומחלק קרח
וכמובן המאסג'יסט הטוב ביותר, מכאן גם הכינוי שלו גיבור ככה
כולם קראו לו מכיוון שהוא כל כך אהב את הסאונה שיכל לשבת שם
שעות מבלי שזה יזיז לו ולעומתו הצעירים היו בורחים אחרי כמה
דקות, בכלל הוא מאוד אהב את בית המרחץ וסיפר לי שאנשים היו
מחכים בתור רק בשביל לקבל את המסאג' שלו.
הוא גם ידע לעשות כוסות רוח, אני זוכרת שבתור ילדה ראיתי אותו
עושה והאמת היא שקצת הפחיד אותי הסימנים העגולים והאדומים
שנשארו על הגב של המטופל, אבל אומרים שזה עוזר.
סבא גם ידע לצייר ממש ממש יפה ( חוץ מזה שתמיד הוא היה חייב
להוסיף קו אחד כאן וקו אחד שם ובסוף היה הורס את כל הציור ),
אני זוכרת שהייתי צריכה לצייר לשיעור ספורט את רגל האדם והוא
צייר לי ואני הייתי מאושרת.
אז הנה סבא שלי החזק שהייתי הולכת אליו כל יום אחריי בית הספר
כשהייתי בבית ספר יסודי לארוחת צהריים והוא היה משוויץ בסלט
שלו שבהחלט היה פשוט יצירת אומנות,הוא היה חותך את המלפפון
העגבנייה והבצל לחתיכות דקות וקטנות, סבא שלי שעד גיל שמונים
נסע על אופניים בלי ידיים כי שיווצריות הייתה אחת התכונות
הבולטות שלו בדיוק כמו עקשנות וחריצות, סבא שלי שמעולם לא לקח
כדור נגד כאבים, הנה הוא כאן ליידי כל כך קטן, חלש ורזה עם בטן
נפוחה כמו בלון הליום ( שאחר כך יתברר שהיא מלאה במים ) והוא
עדיין גיבור ועקשן מתעקש לרדת מהמיטה לבד ולעשות סיבוב במסדרון
וכששואלים אותו אם כואב לו הוא אומר שלא ורק מחזיק לעצמו את
הבטן ועושה לה מאסג' בן אדם כל כך עדין.
כשאמא שאלה אותי מה אני חושבת שיש לסבא לאחר שהגיעה התשובה של
בדיקת ה- סי. טי. עניתי שאני חושבת שיש לו גידול בבטן את המילה
סרטן לא אמרתי כי אני מתה מפחד כל פעם שאני שומעת אותה. אמא
הסבירה שלסבא יש סרטן בלבלב עם גרורות בכבד ושזה סופני.
התמוטטתי.
לסבתא פחדנו לספר כי הם כבר חמישים שנה נשואים וסבא כבר עשרים
שנה בפנסיה ולמרות שהוא מבוגר ממנה הוא תמיד היה בריא יותר
ולכן עזר לה המון והיא תשתגע רק מהמחשבה של להיות לבד, לכן
רצינו לספר לה רק בבית החולים למקרה שהיא תתעלף.
סבתא ושניי ילדיה ביקרו את סבא פעמיים ביום בכל יום ששהה בבית
החולים,סבא תמיד אהב אורחים וגם עכשיו כשבאו לבקר תמיד שמח,
כשראיתי אותו מנשק לסבתא לאורך כל היד חשבתי לעצמי שהלוואי ולי
תהיה אהבה כזאת גם אחריי חמישים שנה , סבא גם ביקש מסבתא שלא
תבכה כי הוא גיבור והוא יתגבר על זה ועוד שבועיים הוא כבר
יחזור הבייתה הוא כל הזמן חזר על המשפט הזה עוד שבועיים אני
בבית.
כשהחזקתי לו את היד פתאום קלטתי כמה זמן עבר מאז שהחזקתי לו את
היד בפעם האחרונה ,בטח כשהייתי ילדה קטנה ואת זה אני כבר לא
זוכרת.
אחריי שבועיים סבא מת, בדיוק כמו שהבטיח . כמו גיבור הוא הלך
לישון ולא קם יותר הבין כנראה שלא נשאר בשביל מה להתעקש ,
בהלוויה אחריי שכולם כבר הניחו את הפרחים התקרבתי אל הקבר הטרי
והייתי איתו לבד , אמרתי לו שאני אוהבת אותו וביקשתי סליחה על
זה שלא באתי לבקר אותו מספיק בשנים האחרונות.
אחריי שבועיים של לילות בלי שינה , נרדמתי. |