היה הייתה פעם לפני המון המון שנים... טיפה.
זו הייתה טיפה מאוד מיוחדת. אפילו היה לה שם, וגם חיים משלה.
לטיפה קראו "דמעה".
כבר מהיום שבו היא נולדה היא עברה מסעות רבים. היא הייתה
מחליקה על גבהות והרים וגם על מורדות. על צעצועים ומשחקים,
ואפילו על בובות. היא הייתה טיפה מאושרת. שלפעמים החליפה את
מצבי הרוח שלה והפכה להיות טיפה עצובה, או רגזנית, או שסתם
טיפה משועממת אשר יצאה לחפש קצת ריגושים.
לטיפה הזו היו הרבה אחים. אבל באמת הרבה אחים. היו לה מיליוני
אחים שגם הם, כמוה טיילו להם בעולם.
זו הייתה משפחה כזו שהייתה משנה את עצמה. לפעמים הם היו קופצים
כולם מתוך ענן ויוצרים גשם. לפעמים הם היו קופצים כולם מתוך
עיניים של ילד והיו יוצרים דמעות... כשכאב לו.
לפעמים הם אפילו קפצו מעיניים של מבוגר... אבל זה באמת קרה רק
לעיתים נדירות.
ההורים של טיפה היו מאוד לא מקוריים. הם קראו לכל הילדים שלהם
"דמעה". אבל בעצם היו להם רק בנות, היו להם הרבה ילדים אבל
כולן היו ילדות. בנות. אז מה שקרה זה שכשהיה צריך לצאת
לאיזושהי משימה כמו לקפוץ מענן או לקפוץ מהעיניים של מישהו,
אימא ואבא היו קוראים לכל הבנות שלהן "דמעות!!!" ואז הדמעות
שהיו הבנות שלהן יצאו למסע חדש.
והטיפה שקוראים לה "דמעה" וכל האחיות שלה... הן היו חברות ממש
טובות. הן אף פעם לא נפרדו. הן פשוט לא עזבו אחת את השנייה. אם
היה צריך לעשות משהו הן תמיד היו באות יחד, ועושות יחד. הכול
יחד! אבל רק לפעמים אבל באמת לפעמים... רק דמעה אחת הייתה
יוצאת לטיול. אבל כמעט בכל הפעמים... הן באו יחד.
האמת היא שזה היה די מצחיק כי כשאימא קראה לדמעה לבוא לסדר את
השולחן לקראת הארוחה, אז כל הדמעות היו מתייצבות במטבח.
וכשאימא קראה לדמעה לבוא לסדר את החדר אז כל הדמעות היו
מתייצבות יחד בשורה בחדר.
אבל זה גם היה טוב. כי היה ביניהן שיתוף פעולה והכול הלך תמיד
חלק ומהר. ואם לפעמים לאחת הדמעות לא היה כוח או חשק לסדר את
החדר, או לערוך את השולחן לקראת הארוחה... אז היא הייתה אומרת
את זה לאחיותיה והן בלי כל התנגדות היו מוותרות לה. והן אף פעם
לא רימו אחת את השנייה. הן לא היו אומרות שכואב להן הראש סתם
כך. כל פעם מישהי אחרת נחה. וככה יצא שתמיד הכול היה מסתדר מהר
ובלי בעיה. והן גם אף פעם לא רבו. כי לא היה להן על מה. ואם
במקרה אבל ממש ממש במקרה יצא שהן רבו... לא הייתה עוברת שנייה
והן ישר השלימו. כי הן ממש אהבו אחת את השנייה. הן לא יכלו
להסתדר אחת בלי השנייה. וגם אם היה סכסוך כלשהו בין כמה אחיות
אז כל שאר האחיות היו נחלצות לעזרה ומנסות לפתור את הסכסוך כי
אז זה היה גורם לנתק בין כל האחיות והן לא רצו שזה מה שיקרה.

אתמול הכרתי את דמעה. היא פתאום קפצה לי מהעין. אמרה שלום. ואז
פתאום כל האחיות שלה הצטרפו, הרי הן תמיד יחד ועושות הכול
ביחד. אז אם דמעה אחת באה לבקר אותי... היא קוראת לשאר האחיות
שלה.
היא התיישבה לי על העין. לא בדיוק על העין אלא על החיבור שבין
העין לאף. בהתחלה לא ממש הבנתי מה היא עושה שם. אז שאלתי אותה,
כי הייתי בטוחה שהיא אמורה לצאת למסע. ואז היא אמרה לי שהיא
יצאה למסע. אז שאלתי: "נו אז מה את עושה כאן? אצלי...?
עליי...?" והיא אמרה לי שהיא באה אליי ומבחינתה ומבחינת האחיות
שלה זה מסע. אז אמרתי שלא כיף אצלי. כי אין אצלי איזה משהו
מעניין שהיא תאהב ושלא יהיה לה נחמד כמו בשאר המסעות שלה. היא
גיחכה. לא ממש הבנתי למה אז שאלתי, כי אני חייבת לשאול הרבה
שאלות כדי להבין. ואז היא אמרה לי שהמסעות שלה בכלל לא מהנים
כמו שאני חושבת. אז... למה היא יוצאת שאלתי. האמת היא שדי
הופתעתי מהתשובה. היא אמרה לי שהיא ואחיות שלה, וגם ההורים שלה
בכלל לא אוהבים לצאת למסעות ושהם חייבים. זה מן... משהו כמו
זימון כזה ממלך הדמעות שאומר שכל המשפחה חייבת לצאת למסע אז הם
יוצאים אבל חוץ מזה... זה בכלל לא כיף. "למה לא...???"
"תראי... בדרך כלל המסעות הם עצובים. המסעות האלה... אנחנו
יוצאים אליהם כשמישהו מרגיש שהוא עצוב או שכואב לו אז אנחנו
באות לשפר לו את הרגע. להקל עליו. כשאנחנו יוצאות מהעיניים של
מישהו אנחנו בעצם נותנות לו הרגשה מסוימת של הקלה. אבל אני
שונאת את המסעות האלו. כי כל פעם שאנחנו יוצאים למסעות זה
מפריע לנו. מלך הדמעות הוא בעצם הבנאדם. הוא חושב שאנחנו
יושבות בבית ומחכות שהוא יקרא לנו אבל אנחנו עסוקות. אנחנו
משחקות, מטיילות, מנקות ועושת דברים עם הורים שלנו בבית. ואז
פתאום אתם מפריעים לנו."

בסופו של דבר אחרי שאני והיא סיימנו לדבר הבנתי בעצם מה היא
מרגישה.
וגם הייתה טובה שהיא ביקשה ממני ... והבטחתי לקיים אז אני
אבקש...
אל תציקו יותר מדי לדמעות טוב...? זה מפריע להן!