היה לה חלום. היא תמיד רצתה להיות שחקנית. וגם היה לה את
הכישרון. כבר מגיל צעיר היא הופיעה בפרסומות ואבא שלה דחף אותה
לכל אודישן שהיה יכול. כולם ידעו שהיא תהיה שחקנית. הסתכלו
עליה כעל "ג'וליה רוברטס הבאה!".
הוא אהב אותה מאוד, אבא שלה. הוא עשה בשבילה הכל. הוא היה נוסע
ברחבי העולם כדי לחפש סוכנויות שיסכימו לקבל אותה לבחינות. הוא
גם השיג לה פעם אודישן לסרט. רק שהלך לה לא ממש טוב. הוא תמיד
התאכזב מחדש. אבל לא ממנה, אלא בשבילה. כי הוא ידע שהיא רוצה
את זה. הוא ידע שמהרגע שנולדה היא החליטה שהיא תהיה שחקנית. זה
היה הייעוד שלה בחיים. ובאותה מידה שהיא רצתה את זה, כך גם הוא
ואפילו יותר. כנראה שכך היה נזכר באמה.
גם אימא שלה הייתה פעם שחקנית. היא שיחקה בתיאטרון בעיקר, אבל
גם לפעמים בסרטים. רק כמה חבל שהסרטים הישראלים לא היו כל כך
מוצלחים והרייטינג שלהם היה מאוד נמוך, אז אימא שלה לא זכתה
לפרסום מיוחד או משהו. אבל היא נחשבה לאחת השחקניות הגדולות
בתיאטרון. אימא שלה נפטרה כשהיא הייתה צעירה מאוד. בת 7 בערך.
מאז גידל אותה אביה לבד. כי סבא וסבתא לא היו לה. הם חיו
בארה"ב. פחדו מהמצב בארץ. שום עזרה הוא לא קיבל, אבא שלה. בשלב
מסויים הוא החליט שהם עוברים חזרה לארץ. לא ממש היו לו הסיבות.
האמת היא שהוא תמיד אהב את הארץ והסיבה היחידה שהוא עזב זה כי
הוא פחד עליה. אבל הוא ממש רצה לחזור, וגם המצב די נרגע.
ואבא שלה שהיה עושה הכל בשבילה, הכל! היה מוכן למות למענה.
והיא... היא לא כיבדה את זה. היא אהבה את אבא שלה. אהבה עד
מאוד. אבל היא לא התנהגה כאילו שהיא אוהבת אותו. כל בקשה קטנה
שהיה מבקש ממנה-הייתה מתנגדת. כל נשיקה קטנה שאולי תצליח
להראות לו שהיא בכל זאת אוהבת אותו למרות כל מעשיה-הייתה אומרת
עוד מעט ושוכחת מזה. היא לא ידעה מה זה מסמל עבורו.
יום אחד, היא נסעה לאודישן, שהשיג לה אביה כמובן. הייתה בת 15
אז. האמת היא שהלך לה די טוב באודישן. אפילו מצוין. והיא...
שכל כך שמחה, נתנה לאביה חיבוק כזה גדול, שהשאיר בו תקווה. הוא
זכר את הרגע הזה לאחד הרגעים היפים בחייו, שהרי הוא היה צריך
להתחנן כדי שהיא תביא לו נשיקה קטנה.
ואחרי הרבה זמן של מתח וציפייה, ואפילו קצת אכזבה... הגיעו
התוצאות.
היא התקבלה! היא כל כך שמחה, ואבא שלה כל כך שמח, שהם ערכו
מסיבה. היא הזמינה את כל החברים שלה.
היא תמיד אהבה מסיבות והיא תמיד הייתה ילדה חברותית, לא היה
רגע שהיא לא הייתה עם חברים. אמנם היא לא הייתה מלכת הכיתה או
משהו כזה... אבל היא גם לא רצתה להיות. היא חשבה שזה דפוק
ושמלכות הכיתה הן סתם פרחות שחושבות שהן מושלמות, בעיקר כי
נותנים להן להרגיש ככה. אבל ילדה חברותית... היא בהחלט הייתה.

והמסיבה ההיא... כל חבריה הגיעו. זו הייתה מסיבה גדולה. שלושה
ימים אחרי עדיין דיברו על זה. היא נהנתה מאוד במסיבה. ואבא שלה
היה איש כל כך מתחשב שהוא השאיר לה את הבית. הוא שכר לעצמו חדר
במלון כדי שהיא תהיה עם חברים שלה ותהנה. והיא אפילו לא ביקשה
את זה. אפילו אחרי המסיבה היא ואבא שלה יצאו לחגוג יחד. הם
הלכו יחד למסעדה ופשוט בילו בצורה מאוד מופרזת, אבל הכל היה
משמחה.
ואז הגיע הבום הגדול... זה היה דבר שהוא לא ציפה לו. במיוחד לא
היא. אחרי כל החגיגות והשמחה, זה היה הדבר האחרון שהם רצו
עכשיו. זו הייתה מכה קשה. הם לא האמינו שזה יקרה אי פעם.
ובמיוחד לא אחרי שהיא סופסוף התקבלה לסרט.
אבא שלה עבר תאונה. הוא היה בדרך לעבודה. נסע לאשקלון. אוטובוס
נוסעים נכנס בו. רוב הסיכויים היו שהוא ימות. כאשר האמבולנס
הגיע כבר היה מאוחר מדי. אך הוא נלקח לבית חולים למרות הכל.
בדרך נס הוא הוצל. כנראה על זה שהוא היה כל כך טוב בחייו. עשה
הכל למען האחרים ואף פעם לא חשב על עצמו. הוא אמנם ניצל
מהתאונה אבל הוא קיבל שיתוק במוח ובכל הגוף ושקע בתרדמת.
והיא... נאלצה לוותר על הסרט. היא דיברה עם הבמאים. בדרך כלל
הם היו מתחשבים בה ודוחים את צילומי הסרט, כי בכל זאת... היא
היחידה שהתאימה מתוך אלפים שבאו להיבחן. אבל הפעם... שום דבר
לא עזר. הם לא יכלו לחכות לה. אז הם היו חייבים לבחור מישהי
אחרת במקומה.
אחרי חצי שנה אבא שלה התעורר מהתרדמת אך, עדיין היה במצב של
שיתוק טוטאלי. הוא לא יכל לדבר. הוא לא זכר כלום. הוא בקושי
זכר שהיא הבת שלו. ובכל הזמן היא ניסתה להזכיר לו. להביא לו
תמונות ולספר לו דברים כדי שייזכר, אבל כלום לא הלך. הדבר
היחיד שהוא זכר זה את אימא שלה. לא יותר מזה. הוא כל הזמן דיבר
על שחקנית אחת, והיא לא הבינה למי הוא מתכוון. היא תמיד ידעה
שהוא רואה בה שחקנית אבל לא בצורה שבה הוא דיבר עליה. ואז היא
הבינה שמדובר בעצם על אימה.
בערך שנה וחצי לאחר מכן, הוא נפטר. היא בקושי יכלה להתמודד עם
זה. הוא היה הבנאדם הכי חשוב לה בעולם. היא השתדלה, אבל כמעט
וללא הצלחה. היא תמיד ניסתה להתקדם בעזרת הידיעה שזה מה שהוא
היה רוצה. אבל היא אף פעם לא באמת האמינה בדברים האלו. לאחר
מאמצים רבים היא עוד איכשהו הצליחה להשיג לעצמה אודישן לעוד
איזה סרט. הפעם זה היה סרט אפילו בעל הצלחה גבוהה יותר. זה היה
אודישן ראשון אי פעם שהיא הגיעה אליו בכוחות עצמה. לבד. כשהכל
עליה. ושוב... התקבלה!