זה היה מוזר. כן... אני זוכרת את זה כאילו שזה היה אתמול. זה
גם היה מצחיק, ובכל זאת מוזר. אני .... אני מבחינתי ראיתי בזה
דבר שבחיים לא תי ארתי שיקרה לי. לא בדיוק הבנתי מה זה היה...
מה שכן... אהבתי את זה!
לא יודעת... פתאום הוא בא אליי ואמר שאני מוכרת לו. אבל זה לא
היה עוד אחד מהמשפטים האלו שאומרים כדי להתחיל עם בחורות. אני
באמת נראיתי מוכרת. אני כמובן גיליתי את זה רק אחרי זה. גם הוא
היה קצת מוכר. לא יודעת. הייתה לי הרגשה שראיתי אותו פעם. ואז
נזכרתי שפעם ירדתי מבית של חברה שלי וראיתי אותו עומד שם. עם
אישה מבוגרת. נראה לי שזו הייתה אימא שלו. ובוכה. פשוט בוכה.
באמצע הרחוב. אני לא ממש זוכרת מה בדיוק היה שם. למעשה כל מה
שאני כן זוכרת זה שהוא בכה ולא יותר מזה.

הוא שאל אם הא יכול להתיישב לידי. אמרתי שכן. לא הייתה לי
בעיה. הוא אמר שקוראים לו גיל. אהבתי את השם הזה. וגם התאים
לי. גיל וגילה. מצחיק לא...?
ואז סתם התחלנו לדבר... הוא אמר לי שהוא יודע שאנחנו יורדים
באותה תחנה. כי הוא ראה אותי פעם. נראה לי שהוא דיבר על אותה
הפעם שאני דיברתי.
הוא היה ממש חמוד. דיברנו ודיברנו עד שכמעט פספסנו את התחנה.
ואז ירדנו מהאוטובוס והוא ליווה אותי עד הבית. נפרדנו לשלום
וזהו. לא חשבתי שיהיה המשך או משהו כזה. לא חשבתי שייצא מזה
משהו.

יום למחרת כשחזרתי מהלימודים הוא הפתיע אותי. הוא חיכה לי
בבית. לרגע נבהלתי כי לא ממש הבנתי איך הוא יודע איפה אני גרה
ואז נזכרתי שאתמול הוא ליווה אותי אז הוא כנראה זוכר מאתמול.
מה שכן לא הבנתי למה אחי הגדול הכניס אותו כי זה לא שהוא מכיר
אותו או משהו...
הקיצר, סתם דיברנו ככה... לא היה לנו הרבה על מה... ואז שאלתי
אותו מאיפה הוא מכיר אותי. איפה הוא אומר שהוא זוכר שראה אותי.
מסתבר כמו שכבר אמרתי... שדיברנו על אותה פעם. הוא אמר לי שהוא
זוכר שיום אחד כשהוא חיכה למטה עם אימא שלו לסבא שלהם אז הוא
ראה אותי יורדת ומאותו רגע הוא לא הפסיק לחשוב עליי. האמת היא
שהייתי די המומה כי בכלל לא שמתי לב שהוא הסתכל עליי. אני
הסתכלתי לא על הפנים אבל הוא בכלל הסתכל על אימא שלו עם עיניים
דומעות.
כששאלתי אותו למה הוא בכה באותו יום הוא אמר שהוא לא זוכר. לא
ידעתי אם להאמין או לא כי... הוא בכה בטירוף וזה לא הגיוני
שהוא לא יזכור וגם חוץ מזה שהוא לא נראה לי טיפוס שבוכה הרבה
אז...
טוב הנחתי לזה. לא רציתי להכריח אותו לספר לי.
אחרי עשר דקות הוא כבר אמר שהוא חייב לזוז. שחבר טוב שלו בבית
חולים ושהוא הולך לבקר אותו.
הפעם הוא כבר לקח את המספר שלי ושאל אם מפריע לי שהוא בא אליי.
נתתי לו את המספר ועניתי שלא. באמת שלא הפריע לי. הוא נראה לי
אחד שיכול להיות ידיד מאוד טוב. אולי אפילו חבר.

וככה בעצם התחיל הקשר בינינו... היינו מתקשרים אחד לשני,
מדברים הרבה, נפגשים הרבה, למעשה הפכנו לידידים ממש טובים. אבל
אז הוא אמר לי שהוא קצת מאוהב בי. אני חשבתי שזה ידפוק הכל אבל
זה לא היה ככה. למעשה קרה בדיוק ההפך. הוא נסע לטיול עם המשפחה
שלו. בערך לשבוע. והרגשתי די בודדה. ואף פעם לא היו לי בעיות
חברתיות או משהו כזה וזה לא שעכשיו פתאום היו לי. אני כל הזמן
הייתי עם חברות וזה... אבל לא יודעת. התגעגעתי אליו. הרגשתי
שמשהו חסר. לאט לאט הבנתי שגם אני מאוהבת בו. ואז אחרי כמה
ימים הוא חזר.  ונתתי לו חיבוק ממש גדול. ואז שאלתי אותו אם...
אם הוא עדיין מאוהב בי. ואני יודעת שזה נשמע שחצני שאלה שכזאת.
אבל הייתי חייבת לדעת. ואז הוא אמר שכן אבל שהוא מעדיף לא לדבר
על זה. אז אמרתי לו שגם אני. וכך נעשינו לחברים.

ברגע שנהיינו חברים הכל נהייה יותר טוב. אני דווקא חשבתי שיהיה
יותר גרוע כי בדרך כלל ידידים טובים שהופכים לחברים... זה לא
טוב. זה כאילו מפריד בינהם. אבל אצלנו זה היה שונה. ברגע
שנהיינו חברים דווקא התקרבנו יותר. אני הרגשתי שאני יכולה לספר
לו הכל. הוא גם הרגיש ככה. אני יודעת שהוא הרגיש ככה. וזה היה
כיף. ותמיד היינו יוצאים יחד, והוא היה עוזר לי להתכונן
למבחנים כי הוא היה גדול ממני בשנה. אני הייתי ב-ט' והוא ב-י'.
גם למדנו באותו בית ספר, ואז תמיד התגעגענו אחד לשני. היינו מן
זוג מושלם שכזה. לא היינו יותר מדי יחד, אבל גם לא יותר מדי
לחוד. אני יודעת שכולם רצו להיות במקומנו. כי באמת היינו זוג
מושלם.

ואז יום אחד הוא בא אליי הביתה. בוכה. לא שאלתי אותו מה קרה.
פשוט חיבקתי אותו כי ידעתי שהוא יתעודד. ואז הוא התחיל לספר
לי. הוא שאל אם אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. אמרתי
שברור שכן! באוטובוס. אז הוא טען שזו לא הפעם הראשונה ושהוא
מדבר על הפעם ההיא כשראיתי אותו בוכה.
"הא... כן אני זוכרת. למה?", עניתי. ואז הוא התחיל לספר לי.
הוא אמר לי שבאותו יום הוא גילה שלאבא שלו יש סרטן בלב. סרטן
שמאוד קשה להינצל ממנו. אימא שלו סיפרה לו ואז הוא התחיל
לבכות. ובדיוק אז אני ירדתי למטה. והוא ראה אותי. ואז הוא אמר
לי שכשהוא אמר לי שחבר שלו בבית חולים הוא שיקר. אבא שלו היה
בבית חולים והוא תמיד העדיף שלא לדבר על זה כי הוא לא רוצה
"לפתוח פה לשטן", אבל בתוך תוכו הוא תמיד ידע שיגיע הסוף.
כנראה שהוא צדק...
כי מייד אחרי שהוא אמר לי את זה הוא סיפר לי שאבא שלו נפטר. לא
ידעתי מה לעשות, לא ידעתי מה לומר. מה אומרים במצב כזה??? מה
אני יכולה לומר לבנאדם, שהוא הבנאדם הכי קרוב אליי בעולם, שאני
הבנאדם הכי קרוב אליו בעולם, ברגע שאבא שלו נפטר? המצב הזה
שעמדתי בו... לא יודעת! הוא ציפה שאני אגיד משהו, ופשוט לא היה
לי מה. אפילו להגיד לו שכל דבר שקורה... קורה כי יש לו סיבה לא
יכולתי, למרות שהוא מאמין בזה. לא היה לי אומץ. אז פשוט חיבקתי
אותו.

ואז הגיע חדשות שהיו הרבה יותר גרועות ... בשבילי לפחות.
הוא סיפר לי שהוא ואימא שלו עוברים לגור בחו"ל. המשפחה שלהם
גרה בחו"ל וכרגע הם לא במצב כלכלי  טוב וגם המצב המשפחתי לא
משהו אז הם עוברים לגור בארה"ב.
ידעתי שזה הסוף שלי ושלו. ואני חשבתי שאנחנו זוג מושלם...
תמיד הייתי בטוחה שאנחנו נהיה יחד לנצח וששום דבר לא יפריד
בינינו.
  מסתבר שכן...