זה היה נחמד. אהבתי את זה. כאילו... בהתחלה לא באמת אהבתי את
זה כי... לא יודעת! ברגע שאתה שומע שאתה צריך לעשות דבר כזה
ישר אתה מתחיל להסתכל על זה בצורה כזו של: אין לי כוח...
וכאלה. אבל אחרי זה הבנתי שאהבתי את זה. כי נהניתי מזה. היה לי
כיף.
זו הייתה מטלת חובה כזו מהבית ספר. אמרו לנו שבגלל שאנחנו כבר
בכיתה י' אז אנחנו צריכים לעשות משהו למען הקהילה. להתנדב או
משהו כזה. רוב הילדים בחרו ללכת לתנועת נוער. גם רוב הכיתה
הייתה מורכבת מילדים שהיו בתנועות נוער אז לא הייתה בעיה. כולם
הדריכו ושמעתי חוויות. אבל בנוסף לצחוקים שהיה בלהדריך גם
שמעתי שזה ממש קשה. צריך להשקיע המון זמן, וגם לפעמים זה
מעצבן. העדפתי לא ללכת. לא יודעת. אף פעם לא הייתי טיפוס ממש
חברותי. ברגע שחשבתי על האופציה של להדריך ילדים קטנים כבר
ראיתי איזה שהיא תמונה שהצטיירה לי בראש. היא לא הייתה ממש
נחמדה. טוב נו... אני... עם ילדים?!... כן בטח... עצוב לי רק
לחשוב על מה שהם יעברו. אז וויתרתי על הרעיון.
ואז עלה לי רעיון אחר בראש. מבוגרים. אני אמנם לא טיפוס חברותי
במיוחד אבל תמיד אהבתי אנשים מבוגרים. לא בעצם... לא מבוגרים.
יותר אהבתי זקנים. כל פעם שהייתי רואה אותם הלב שלי היה מתמלא
בחמלה מסוימת כלפיהם. הם נראו לי מאוד חמודים ולא מזיקים
שכאלה, שלא נשאר להם הרבה זמן אז הם מנסים לעשות רק טוב. עוד
סיבה שהסתכלתי עליהם בצורה הזו הייתה זה שאיבדתי את סבא וסבתא
שלי בגיל מאוד צעיר. את סבא וסבתא מצד אימא אף פעם לא הכרתי.
היא רבה איתם כשהייתה צעירה ולא היה בינינו קשר. בגלל שהם רבו
אז לא יצא לי להכיר אותם. כל מה שידעתי עליהם זה שקראו להם רחל
ושמעון. נכון, זה הפריע לי שלא הכרתי אותם. כי בכל זאת... מי
לא היה רוצה להכיר את סבא וסבתא שלו?! אבל סבא וסבתא מצד אבא
התייחסו אליי בצורה כל כך טובה ויפה שהרגשתי כאילו שהם אוהבים
אותי גם במקום רחל ושמעון. אהבתי אותם. הייתי אצלם בכל יום
שישי. היינו באים כל המשפחה לארוחת ערב ואז הייתי נשארת לישון
אצלם. רציתי לנצל כל זמן כדי להיות איתם. פשוט אהבתי אותם! וגם
הם התייחסו אליי בצורה מיוחדת. הייתי נכדה יחידה. אמנם היו לי
שני אחים, אבל הם לא היו קרובים אליהם כמוני. הרגשתי שאני
מיוחדת בעיניהם.

ואז אחרי כמה שנים הם כבר התבגרו, ולא היו להם הרבה כוחות
בשבילי. סבתא... אני זוכרת שכל פעם שהייתי אצלה היא הייתה
מבשלת לי את אחד מהמעדנים שלה. אף פעם לא טעמתי אוכל יותר טעים
משלה. וגם סבא. הוא היה מלמד אותי צרפתית ומרוקאית. היינו
יושבים שעות וקוראים יחד ספרים. כמובן שאני לא הייתי מצליחה
לקרוא והוא היה צריך כל שנייה לתקן אותי... אבל זה כבר לא נשאר
כמו שזה היה. הם הזדקנו, ולא היה להם הרבה כוח, וסבתא כבר לא
עמדה שעות במטבח כדי לבשל לי אורז מיוחד שרק היא יודעת לעשות
כמו שצריך, וסבא כבר לא ישב איתי לקרוא ספרים, כי הוא בקושי
ראה משהו.
אבל לא ממש נעלבתי מזה. כי ידעתי שבסופו של דבר זה יהיה ככה.
כי מה?! הם כבר מאוד מבוגרים. הם בני 70. לא ציפיתי שהם יהיו
החברים הכי טובים שלי. לפעמים הרגשתי שזה ככה אבל ידעתי שבסופו
של דבר אנחנו ניאלץ להיפרד.

ואז זה קרה... סבא נפטר. לא ממחלה או משהו כזה חס וחלילה. הוא
נפטר מזקנה. האמת היא שזה די שימח אותי. בנאדם בן 70... מה כבר
עוד צריך??? הייתה לו משפחה אוהבת, הוא היה נשוי לאישה שאהבה
אותו מאוד, עבודה טובה, חברים טובים, ולא היה חסר לו כלום. אז
באמת... מה הוא כבר היה צריך?
אבל סבתא... היא לא יכלה לעמוד בזה. היא לא קיבלה את זה כמוני.
אני קיבלתי את זה די בקלילות כי הסתכלתי על זה בצורה הטובה
ביותר שיש והגעתי למסקנה שהוא חי חיים נפלאים ושהוא מיצה את כל
מה שאפשר מהחיים שלו. וסבתא...? היא פשוט לא עמדה בזה. כל היום
בכתה. כל היום כל יום! האמת היא שאני לא ממש הבנתי אותה.
נכון... הם היו חברים ממש טובים ובאמת שלא ראיתי זוג נשוי
באושר כמוהם, אבל... אני חשבתי שהיא די הגזימה. למרות שבכל זאת
לכל אחד יש את צורת ההתמודדות שלו. האמת היא שגם היא הייתה די
מבוגרת. בת 68 וחצי בערך... גם היא מיצתה את כל מה שאפשר בחיים
שלה. גם לה היו חיים די טובים. אני לא יכולה לומר שהם היו
גרועים כי הספיקה לעשות הרבה. היא הייתה פעילה בהמון עמותות
למען הקהילה והיא הייתה אחות. וכמו שלסבא... הייתה לה משפחה
אוהבת, בעל אוהב ... מה עוד אפשר לבקש?!
אבל היא לא חשבה שהיא תאבד את סבא. היא תמיד חשבה שהם יהיו
יחד. באש ובמים, בחיים ובמוות.
אחרי חודש גם היא נפטרה. את זה כבר קיבלתי קשה. כי ידעתי שזה
לא מזקנה. ואמנם היו לה חיים טובים מאוד... אבל זה היה בגלל
סבא! היא תמיד נהגה לומר לי ש"סבא שלך... הוא ממש הנפש התאומה
שלי"...
נשמע פתטי, נכון?! אבל זה באמת היה ככה... וראו את זה. כל אחד
שהכיר אותם באמת ידע שהם לא יכולים אחד בלי השני. זה היה כמו
סיפור מהאגדות. הם למדו יחד ביסודי, חטיבה... תיכון. בצבא הם
התרחקו. אבל אחרי הצבא הם נפגשו שוב באוניברסיטה והתחילו
לצאת... וכך זה היה.

אז הייתי צריכה להתנדב. וכמו שכבר אמרתי... אני לא טיפוס
חברותי. אבל ישר ידעתי... אני הולכת להתנדב בבית אבות. לעזור
קצת לזקנים. שמעתי שחסר להם שם הרבה כוח אדם. אז דיברתי עם
המורה שלי ולמרות שזה לא היה חלק מהתחום שבו היינו אמורים
לעסוק היא ארגנה לי איזה משהו וכך הכרתי את זלדה.
זלדה הייתה בחורה מאוד חמה. בחורה...?! לא..! היא הייתה אדם
מאוד חם. בחורה לא. היא הייתה כבר בת 65 ... היא לא יכלה להיות
בחורה. ותמיד היא הסתכלה על עצמה כבחורה. וזה תמיד הצחיק אותי.
נוצר בינינו קשר מאוד הדוק. בהתחלה כשהיא שמעה שמביאים איזה
מישהי שתעזור לה היא לא הסכימה. היא אמרה שהיא מסתדרת בכוחות
עצמה. והיא באמת הייתה מסתדרת. אבל אני התעקשתי. כי רציתי. אז
בסוף בלית ברירה היא הסכימה. ואני יודעת שבסופו של דבר היא
הייתה מרוצה. כי זה לא שעזרתי לה או משהו... פשוט היינו יושבות
יחד משהו כמו 4-5 שעות בשבוע ומדברות והיא הייתה מספרת לי על
החיים ואני הייתי מספרת לה על הבית ספר. לאט לאט עם הזמן
התחלתי להרגיש כאילו שהיא סבתא שלי. לא הפכתי אותה לתחליף של
סבתא יפה וגם לא של סבתא רחל - למרות שאותה בכלל לא הכרתי.
פשוט הרגשתי שהיא כמו סבתא שלי. וגם היא הרגישה כאילו שאני
נכדה שלה. והיא אפילו אמרה לי את זה.
לא הייתה לה משפחה. היא עלתה מרוסיה לפני 35 שנים. בדיוק
כשהייתה בת 30. ולמשפחה שלה לא נתנו לעלות. ובעצם המשפחה שלה
לא הייתה כל כך גדולה. היו רק שני בני דודיה וזהו. כל השאר מתו
במלחמה. והיא סיפרה לי על הכול. סיפרה לי איך היה קשה כשהיא
עלתה ואיך לא נתנו לה להביא איתה את שני בני דודיה, אלכס
ודימה. אבל היא התגברה על זה. וגם הם. הם נשארו בקשר. הם
התכתבו. אמנם לקח למכתבים זמן להגיע והיא קיבלה מכתב פעם
בחודש. אבל בכל זאת... ואז איכשהו נפסק הקשר. היא כבר הייתה בת
57. היא אף פעם לא הבינה למה הם לא שלחו לה מכתב. כי היא כן
שלחה להם. אבל כנראה שהם לא קיבלו, או שהיא פשוט לא קיבלה את
המכתב שהם החזירו לה. היא גם לא הכירה איזה בחור. בעצם היא כן
הכירה... אבל זה לא ממש הלך ביניהם למרות שהיא חשבה שהם
יתחתנו.
היא כל הזמן הייתה אומרת לי במבטא רוסי מצחיק שהיה לה: "אויש,
מורנו'ש! את כמו הנכדה שלי..."
ואני הייתי מחייכת ומרגישה גאה בעצמי.
האמת היא שההתנדבות הזו הייתה חובה רק על כיתות י'. אבל אני
וזלדה נשארנו בקשר גם אחרי שסיימתי את כיתה י'. אפילו אימא שלי
הכירה אותה. גם לפעמים היא הייתה מגיעה אלינו הביתה. כולם בבית
האבות כבר הכירו אותי. זה היה כאילו היא הייתה ממש סבתא שלי.
באמצע כיתה י"א הקשר בינינו קצת דעך. נו... בגרויות והכול...
אבל לפעמים הייתי מבקרת אותה. פעם בחודש-חודשיים ככה... היא גם
כבר לא הייתה שמחה כמו פעם. היא סיפרה לי שזה בגלל שהיא קיבלה
מכתב מממשלת רוסיה. במכתב היה רשום שבן דודה דימה נפטר. היה לו
סרטן קשה. ובצוואה שלו הוא הזכיר אותה. אמר שהוא רוצה שהיא
תקבל את כל רכושו. אבל לא היה לו כל כך הרבה אז זה לא היה
משמעותי. היא קיבלה כמה תכשיטים ושתי קופסאות סיגריות. מה
שמצחיק היה שהיא תמיד נגעלה מסיגריות. היא תמיד הרחיקה את זה
ממני. אבל את שתי הקופסאות האלו היא שמרה. הן כאילו היו
מיוחדות בשבילה. בעלות משמעות. ואני הבנתי אותה.

ואז באמצע כיתה י"ב קיבלתי טלפון מהמנהלת של בית האבות. קראו
לה דבי. היא הייתה אישה מאוד חמודה. תמיד דאגה לזלדה וסיפרה לי
על המצב שלה.
ואז דבי סיפרה לי שהיא נפטרה. שהלכה לישון בלילה... ובבוקר לא
התעוררה.
דבי סיפרה לי שבוקר מצאו אותה שוכבת על המיטה. עם מכתב שהיא
קיבלה יום לפני. ועם חיוך על הפנים. ברגע ששמעתי את זה התחלתי
לבכות. כמובן שזה היה בגלל שהייתי עצובה. הרי.... היא הייתה
כמו סבתא שלי. אבל התרגשתי. כי ידעתי... ידעתי שהמכתב היה מבן
דודה אלכס. ידעתי שהוא זה ששלח לה את המכתב כי אם לא ממנו אז
ממי כבר יכול להיות המכתב הזה???
שמחתי בשבילה, וידעתי שהיא נפטרה מאושרת. ולא ממחלה או משהו
כזה חס וחלילה, אלא מזקנה. טוב נו... בנאדם בן כמעט 70, מיצה
את כל מה שאפשר בחיים שלו... מה עוד אפשר לבקש?!

יום אחרי זה נערכה הלוויה. לא היו הרבה אנשים. כמה מבית האבות,
אני ואימא, ועוד איש אחד... שעמד סתם ככה, לבד, סיגריה ביד,
חיוך על הפנים... ודמעות בעיניים.


היא הייתה בת 67 וחצי כשמתה. ואני... אני כבר בצבא.