היום יש לך יומולדת עשרים. משהו בך שהיה בשל, מגובש וחם כבר שש
שנים לפחות כמו מקבל היום אישור כרונולוגי. היום. בת עשרים.
מבצע ברברוסה. כבר אז ידעת שיש לי זיכרון מסוכן.

סמוקות וטריות על מיטת בית-החולים, למדנו לבגרות בהיסטוריה
ואכלנו ענבים, את באת לעזור לי כי היה קשה להתרכז בחדר הלבן,
עם הברזלים ברגל והצלקות בנשמה, באת לעזור ואני לימדתי אותך.
את הענבים הביאה סבתא שלי בקופסה בוכייה, קשים ושקופים,
ואצבעותייך שנקלעו ברווחים שבין אצבעותיי שיבשו את דרכי תעבורת
האינפורמציה, כל ניעה מקרית שלך הפעילה בי בריכת גלים שלא
מורכבת ממילים ואני אמרתי: בואי נשתמש בחיזוקים - נקרא עשר
שורות - נאכל ענב אחד - נקרא עוד עשר שורות - נאכל ענב נוסף.
את הנהנת בעפעפיים הכבדים שלך וכששבת והפרדת אותם, אני נצצתי
בפנים. למענך עשיתי מאמץ מסוכן והרמתי מעט את הצוואר כדי
להיטיב לראות, והקראתי עשר שורות - אכלנו ענב אחד - הקראתי עשר
שורות - אכלנו את כל תכולת הקופסה. כמו שתי ילדות פלאיות שאבנו
אותם בקולות מצחיקים וקילפנו את המחוכים הדקים, השקופים שלהם,
פניני מתיקות בגדלים משתנים נעלמו כמו בקסם אפל בצדפי השפתיים
שלך ונגעתי בהן, פישקתי אותן ואמרתי: היומולדת שלך הוא ביום של
מבצע ברברוסה. וכך, בעטיו של אירוע היסטורי כפול, היום הראשון
של הקיץ הכניע בכפור אקלימו הקרחוני את צבאות חששותיי
האכזריים, המדוגמים.

והיום, היום יומולדת עשרים ואני רדופת מספרים, זוכרת כל יום,
מהלך וגורם ותמיד מוכנה לבחינה הגדולה, יודעת הכל, מלבד את
מועד קיומה.